יום שני, 30 בנובמבר 2009

קליימטגייט

לפני מספר ימים נגנבה תכתובת מיילים של חוקרי אקלים בריטים. פרשה זו זכתה לכינוי קליימטגייט (Climategate, אקלים-גייט). התכתובת מכילה ברובה ענייני עבודה רגילים הנוגעים למאמרים, פגישות, ניתוח נתונים וכדומה. עם זאת, כמה מהמיילים מצביעים על תהליכים בעייתים בעבודתם של חוקרי האקלים, שבסופו של דבר מצאה ביטוי גם בדוחות ה-IPCC הנוגעים להתחממות העולמית.

הנקודות הבעייתיות שעולות ממקצת המיילים לא הפתיעו אותי. ראשית, רואים שם רכילות, תופעה שלמרבה הצער די מאפיינת את העולם האקדמי. אני לא חושב שזו תופעה מזיקה, אבל היא מעצבנת, מוציאה שם רע למדענים ובוודאי מיותרת. לרכילות נלווה במיילים הללו זלזול ביריבים אקדמאיים. במידה מסוימת הזלזול הוא פן נוסף של הרכילות. אנשי מדע צריכים לקחת בחשבון שמבחוץ זה נראה רע, במיוחד משום שהמדע נתפס בציבור כנקי מתופעות כאלו. הנקודה השלישית שרואים במיילים היא נסיון להציג את המידע בצורה משכנעת. זה משהו שנעשה בכל תחום, והחוכמה היא לקרוא את הגרף לעומק ולהבין את המידע גם אם הוא הוצג למטרה מסוימת. כל עוד הנתונים המוצגים אינם מזויפים אני לא רואה בעיה עקרונית. עם זאת, רצוי שתהיה גישה חופשית לנתונים הגולמיים ולדרך בניית הגרפים, על מנת שניתן יהיה לבדוק לעומק כיצד מתבצעת הצגת הנתונים.

ובכל זאת, אחת הנקודות שעולות מהמיילים אכזבה אותי במיוחד. מתברר שחלק ממחברי ה-IPCC לא היו אובייקטיביים ולא היו ביקורתיים מספיק כלפי העבודה שלהם עצמם וכלפי מאמרים שתומכים בעבודה שלהם. בעיניי, אחד מעקרונות העבודה המדעית הוא הביקורתיות, והיכולת להודות בטעות. אני נזכר שפרופ' משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ציין באופן מיוחד את התכונה הזו כשהוא הזכיר בראיון שערכתי איתו מדענים גדולים שהשפיעו עליו (פליקס בלוך ונוויל מוט), ואני מסכים בהחלט - היכולת לבקר את עצמך מאפיינת בדרך כלל מדענים בעלי שיעור קומה. חבל שחוקרי האקלים הללו לא התברכו בתכונה זו.

נקודה אחרת הקשורה לפרשה, שממעטים להתייחס אליה בשלב זה, היא האופן הבלתי חוקי שבו הושגה התכתובת. זו שאלה רחבה יותר של הזכות לשמור על מידע פרטי, גם אם יש בו אלמנטים שיכולים לעניין את הציבור. אני חושב שהעולם צועד למצב שבו יהיה קשה לשמור על מידע כזה, וזו נקודה שיש לקחת בחשבון כשכותבים מייל או אפילו שומרים רעיונות במחשב האישי.

לסיום, ועל מנת לשים את קליימטגייט בפרופורציה, מנקודת הראות שלי אני לא רואה לפרשה השפעה על מחקר ההתחממות הגלובלית בכללותו. הנתונים הנוגעים להתחממות כדור הארץ במהלך 100 השנים האחרונות ולעליית ריכוז הפחמן הדו-חמצני באותה תקופה מבוססים על מדידות רבות ויש ודאות גבוהה לגבי נכונותם. כפי שכתבתי השבוע, המסקנה שההתחממות נובעת מפעילות אנושית נובעת מכך שאין ראיות לגורם משמעותי אחר מלבד התגברות אפקט החממה, ועד שלא יימצא מודל חלופי מניח את הדעת אני סבור שהמסקנה בדבר השפעת האדם על האקלים תישאר איתנו.

יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

התחממות עולמית

לעתים איש חינוך נמצא במצב בעייתי בפני תלמידים, למשל כשיש מספר גישות של חוקרים או כשמדובר בנושא שהפך לסוגייה ציבורית. אני נתקל בבעיה כזו כשאני מעביר פעילות לתלמידי תיכון העוסקת בהתחממות העולמית (התחממות גלובלית) ובאנרגיה חלופית, שאותה פיתחתי יחד עם אשתי ג'ודי. הדרך שבה אני מתמודד עם הבעיה היא הצגת הגישות השונות, הדגשת הגישות המקובלות יותר, והפרדה בין אספקטים מדעיים לאספקטים פוליטיים. אם מתעורר דיון או ויכוח לגבי הגישות השונות אני מציג גם את דעתי האישית, מעין גילוי נאות כלפי התלמידים.

אין ויכוח בדבר ההתחממות העולמית עצמה: הטמפ' הממוצעת על פני כדור הארץ עלתה במהלך 100 השנים האחרונות ב-0.74 מעלות צלזיוס. הוויכוח הוא בכל הנוגע לסיבות לאותה התחממות. בוויכוח הזה קיימת כיום גישה מקובלת שאותה מציג הפאנל הבינלאומי העוסק בשינויי האקלים (IPCC). ה-IPCC הגיע למסקנה שמאז אמצע המאה ה-20 הגורם העיקרי להתחממות הוא עליית ריכוז גזי החממה באטמוספרה הנובעת מפעילות אנושית. מסקנה זו מקובלת על מרבית החוקרים והיא אומצה על ידי גופים מדעיים ברחבי העולם.

למעשה, אין ויכוח גם בדבר העלייה המשמעותית בריכוז גזי החממה באטמוספרה, דוגמת פחמן דו-חמצני ומתאן, מאז אמצע המאה העשרים, ואפילו המנגנון של השפעת עליית הריכוז על ההתחממות מובן - זהו אפקט החממה. אגב, אפקט החממה אינו קשור לאופן פעולת חממה חקלאית, שבה הקרקע מתחממת, וכתוצאה מכך האוויר מתחמם ועולה מעלה. לאוויר החם אין דרך לצאת מהחממה ולכן הטמפרטורה בתוכה נשארת גבוהה. אפקט החממה פועל בדרך אחרת: השמש מחממת את כדור הארץ, והוא, כמו כל עצם אחר, פולט קרינה בהתאם לטמפרטורה שלו. גזי החממה והעננים באטמוספרה בולעים את מרבית הקרינה התת-אדומה שפולט כדור הארץ, ופולטים בתורם קרינה תת-אדומה לכל הכיוונים. כלומר יש כאן שכבת גזים שמבצעת מעין החזרה חלקית של קרינה תת-אדומה כלפי כדור הארץ, ובשל כך כדור הארץ מתחמם.

בנוסף לכך, די ברור שהעלייה בריכוז גזי חממה מסוימים קשורה לפעילות האדם. עד כמה שאני יודע, אין תהליכים טבעיים שיכולים להסביר עלייה כה גדולה. בכל הנוגע לעליית ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה הסיבה העיקרית היא שרפת דלקים. הוויכוח בכל הנוגע להתחממות העולמית קשור למציאת האשם העיקרי. ברור שגזי החממה משפיעים, אך השאלה היא עד כמה? והאם הם האשמים המרכזיים? מבין החשודים הנוספים, השניים שיש להם פוטנציאל גבוה במיוחד לגרום לשינוי טמפרטורה הם הרי געש וכמובן - השמש עצמה. פעילות מוגברת של הרי געש משחררת חלקיקים לאטמוספרה שמקטינים את עוצמת קרינת השמש שמגיעה לקרקע, כלומר היא גורמת להתקררות. לפי הנתונים הנוכחיים, מאז אמצע המאה העשרים הייתה פעילות מוגברת של הרי געש, כלומר אם הם היו הגורם היחיד - הייתה אמורה להתרחש דווקא התקררות. ומה לגבי עוצמת קרינת השמש? כאן הנתונים מצביעים על עלייה בעוצמה במאה השנים האחרונות, אך לא בכמות כזו שתוכל להסביר את ההתחממות כולה. לסיכום, ה-IPCC טוען שמבין שלושת הגורמים האפשריים: עליית ריכוז גזי החממה, עלייה בעוצמת קרינת השמש ופעילות מופחתת של הרי געש, הגורם הראשון הוא היחיד שיכול להסביר את עליית הטמפרטורה שנמדדה.

לא כל החוקרים מסכימים עם המסקנות, ויש כאלו שמנסים להראות שפעילות השמש התגברה באופן ניכר בתקופה האחרונה או שקיים מנגנון אחר שאחראי להתחממות. קראתי הרבה בנושא, הן את דוחות ה-IPCC והן מאמרים של מתנגדים, ודעתי האישית היא שהנתונים הנוכחיים מצביעים על כך שהאדם אחראי למרבית ההתחממות. לא השתכנעתי שיש גורם אחר שיש לו השפעה מספיק חזקה עד כדי כך שהוא יכול להסביר את ההתחממות שנצפתה. יחד עם זאת, אני מסכים שיש חשיבות רבה להמשך איסוף הנתונים ולהבנה טובה יותר של התהליכים המורכבים המשפיעים על האקלים.

יום שישי, 27 בנובמבר 2009

התנגשויות ראשונות ב-LHC

חדשות טובות מהמאיץ בשווייץ. ההפעלה המחודשת עוברת עד כה בשלום. השבוע נרשמו התנגשויות ראשונות בין הפרוטונים, אמנם באנרגיה נמוכה, אך בכל זאת זו בדיקה מעולה לתקינות המאיץ והגלאים הגדולים סביב נקודות ההתנגשות. אני מצרף סרטון שמתאר את האירועים ההיסטוריים.



בנושא דומה, מאמר שלי אודות ה-LHC צפוי להתפרסם בגיליון דצמבר של גליליאו. ניסיתי לתאר בו את הניסוי באופן כללי וגם לגעת בנקודות שלדעתי לא זכו לסיקור מספיק באמצעי התקשורת, כמו למשל התהליכים וההחלטות שהובילו לבניית המאיץ.

יום שישי, 20 בנובמבר 2009

פרס הנובל של איינשטיין

פרס הנובל לפיזיקה שניתן לאלברט איינשטיין היה אחד הפרסים הצפויים ביותר, ועם זאת הדיונים מאחורי הקלעים, כמו גם הסיפור האישי שמאחוריו, הם מהמפתיעים ומהמיוחדים בתולדות הפרס.

ב-1905, "שנת הפלאים", הגיע אלברט איינשטיין לכמה מההישגים הגדולים שלו, בהם ההסבר לאפקט הפוטואלקטרי, שהיווה את הבסיס לתורת הקוונטים, וניסוח תורת היחסות הפרטית. כל זה קרה בשעה שלא הייתה לו משרה שהתאימה לכשרון הגדול שלו - הוא עבד במשרד הפטנטים של ברן ועסק בעבודה משעממת למדי. שנתיים קודם לכן, בינואר 1903, נשא אלברט איינשטיין את מילבה מאריץ' לאישה. הילדה הראשונה שלהם, ליזרל, שאותה אלברט כנראה לא ראה מעולם, נולדה ב-1902, עוד לפני החתונה. גורלה לא ידוע עד היום - ייתכן שהיא מתה בתור תינוקת וייתכן שהיא נמסרה לאימוץ על ידי מילבה. בהמשך, נולדו לבני הזוג עוד שני בנים, הנס אלברט ואדוארד. הבן הצעיר לקה בסכיזופרניה, דבר שהקשה על אלברט איינשטיין להתחבר אליו בבגרותו. ניתן לומר בעדינות שאיינשטיין לא היה מעולם מועמד לתואר "אב השנה".

אלברט איינשטיין יחד עם אשתו מילבה מאריץ' ובנם הנס אלברט. השנה היא כנראה 1904, שנת לידתו של הנס אלברט.

לאחר 1905 החל איינשטיין לעבוד על תורת היחסות הכללית. תורה זו, הנחשבת לאחת החשובות מאז ומעולם, פותחה בהדרגה במשך כעשור. באותן שנים החל סכסוך בין אלברט למילבה, שהביא בסופו של דבר לרצון עז של אלברט להתגרש. אשתו סירבה, ועל מנת לשכנע אותה להסכים הציע איינשטיין למילבה במכתב מ-31 בינואר 1918 שכספי פרס נובל, אם וכאשר הוא יזכה בו, יעברו לרשותה הבלעדית, וזאת למען רווחת שני הבנים שלהם. מילבה הסכימה והשניים התגרשו שנה מאוחר יותר. אלברט נישא בשנית חודשים ספורים לאחר מכן לאלזה, ששני הוריה היו קרובי משפחתו, ובמקביל ניהל פרשיות אהבים רבות, ואילו מילבה לא התחתנה שנית. אלברט ומילבה שמרו על קשר באמצעות מכתבים.

צילום מכתבו של אלברט איינשטיין למילבה מאריץ' מ-31 בינואר 1918 שבו הוא מציע לה לקבל את כספי פרס נובל, אם וכאשר יזכה בו. המכתב סומן בצבעי מים, כנראה על ידי הצנזורה הצבאית.

כאן יש להעיר שכבר אז היה ברור שאיינשטיין יזכה בפרס נובל, אולם הוא עצמו לא ייחס לפרס חשיבות יתר. בשלב זה בקריירה שלו הוא היה כבר מדען מפורסם, בעל הכנסות רבות, והפרס הכספי, הנלווה לתהילה של זכייה בפרס נובל, היה פחות חשוב בעיניו מהחופש האישי שיינתן לו בעקבות הסכם הגירושים. מה עוד שערכו הכספי של הפרס ירד אחרי מלחמת העולם הראשונה. מלבד זאת הוא חיפש כנראה דרך לפצות את בניו על כך שאינו נוכח בחייהם.

בעשורים הראשונים לחלוקת הפרס שלטה בקרב חברי הוועדה הבוחרת גישה שהעדיפה עבודה ניסיונית על פני עבודה תאורטית, ובפרט הפיזיקאים השבדים, חברי הוועדה, היו ספקנים בכל הנוגע לתורת הקוונטים ותורת היחסות, שתי התאוריות המרכזיות של המאה ה-20, שצמחו והתבססו באותה תקופה. מקס פלאנק הגרמני, שנחשב לאבי המהפכה הקוונטית, על אף שהוא עצמו התנגד לפירוש המהפכני של עבודתו, זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1918, והיה יוצא דופן בהיבט זה. על מנת להדגיש את הסלידה של הוועדה מעבודה תאורטית בכלל ומתורת הקוונטים בפרט יש לציין שפלאנק זכה בפרס על עבודה שנערכה כמעט עשרים שנה קודם לכן, וייתכן שהיה מעורב כאן גם שיקול פוליטי בדמות ניסיון לעזור בשיקום המדע הגרמני אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה.

אלברט איינשטיין היה דמות מוכרת לחברי הוועדה ומועמדותו הוגשה לה פעמים אחדות. בפעם הראשונה עלתה מועמדותו ב-1910 בשל פיתוח תורת היחסות הפרטית. בשנת 1919, זכתה תורת היחסות הכללית, המורכבת יותר, לאישוש ראשון בעת התרחשותו של ליקוי חמה. בעקבות פרסום התוצאות הפך איינשטיין לדמות מוכרת בעולם כולו, ובשבדיה בפרט, ונוצר לחץ ציבורי על הוועדה להעניק לו את פרס נובל לפיזיקה.

בדיונים של שנת 1920 הייתה לאיינשטיין תמיכה חיצונית רחבה של מדענים מובילים, אך חברי הוועדה חשבו אחרת. הם נסמכו על דו"ח של אחד מחברי הוועדה, סוונטה אוגוסט ארניוס, שדחה את הראיות לנכונותה של תורת היחסות הכללית, כשהוא מתבסס על יריביו של איינשטיין. מתנגדים אלה, ובראשם פיליפ לנארד הגרמני, טרחו ללא הרף להדגיש שאיינשטיין עושה "מדע יהודי", כלומר הוא הוגה רעיונות דמיוניים שהם בבחינת עורבא פרח ומרבה לקדם את עצמו. באופן תמוה הוועדה בחרה בשארל אדוארד גיום השווייצרי, פיזיקאי לא מוכר וחסר הישגים משמעותיים. ההחלטה גרמה לתרעומת בקרב הקהילה המדעית ואיינשטיין זכה לכמות גדולה במיוחד של המלצות בשנה שלאחר מכן, אך גם זה לא עזר וחברי הוועדה סירבו להשתכנע. אחד החברים, שכלל לא הבין את עבודתו של איינשטיין, הכין עליה דו"ח שלילי ביותר בן חמישים עמודים. חברי הוועדה החליטו לצאת מהתסבוכת בהחלטה מוזרה לא פחות מזו של השנה הקודמת - פרס נובל לפיזיקה לא יחולק בשנת 1921 והוא יישמר לשנה הבאה.

בשנת 1922 התמנה חבר חדש לוועדת פרס נובל בפיזיקה, קרל וילהלם אוסן (Oseen). הוא הבין שנילס בוהר ואלברט איינשטיין נמנים עם הפיזיקאים הגדולים בכל הזמנים ורצה בכל לבו ששניהם יקבלו את הפרס, אך הוא ידע שעל מנת להשיג את המטרה עליו לנהוג בחוכמה. בניגוד לשאר הממליצים, הוא המליץ על איינשטיין בזכות גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי, כלומר אין בהמלצה שלו אזכור לתורת היחסות ואפילו לא לתורת הקוונטים. בעצם, בניסוח הזהיר הוא לא מציין אפילו שאיינשטיין הצליח להסביר את האפקט הפוטואלקטרי, אלא גילה חוק בודד ללא השלכות נוספות. בהמלצה שלו על בוהר הוא מתייחס גם כן לגילוי יחיד - מבנה האטום - ללא השלכות נוספות וללא ציון תרומתו של בוהר לתורת הקוונטים. וכך בערמומיות הצליח אוסן לשכנע את חברי הוועדה לתמוך באיינשטיין ובבוהר. בוהר קיבל את הפרס של 1922, ואילו איינשטיין קיבל רטרואקטיבית את הפרס של 1921. בהחלטה הרשמית נאמר שאיינשטיין קיבל את הפרס בזכות "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי".

המברק בדבר הזכייה הגיע לביתו של איינשטיין בברלין באוקטובר 1922, בשעה שהוא ואלזה היו בדרך לביקור ביפן, שמסגרתו התכוון איינשטיין לשאת סדרה של הרצאות. איינשטיין לא התכוון לשנות את תכניותיו ולהגיע לטקס בסטוקהולם בדצמבר. ניתן היה להעניק את הפרס לנציג. איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית כבר ב-1896 והיה באותם ימים אזרח שווייץ, ולכן השגריר השווייצרי בשבדיה התבקש להגיע במקומו, אך הגרמנים התנגדו לכך בטענה שאיינשטיין קיבל חזרה את האזרחות הגרמנית באופן אוטומטי ב-1914 בשעה שהוענקה לו משרה במכון מחקר גרמני. בסופו של דבר המדליה והתעודה ניתנו לאיינשטיין בברלין ב-1923 על ידי השגריר השבדי בגרמניה. באותה הזדמנות הוא קיבל את הפרס הכספי ששוויו היה 32 אלף דולר. איינשטיין עצמו הגיע לסטוקהולם בחודש יולי של אותה שנה ונשא את הרצאת הנובל בפני המלך. בצעד של התרסה כנגד החלטת ועדת הפרס, נושא ההרצאה היה תורת היחסות ולא האפקט הפוטואלקטרי. בהמשך חייו, איינשטיין לא נהג לציין את פרס הנובל כהישג מרכזי.

הפרט האחרון בסיפור התגלה לפני שנים ספורות. מתברר שאיינשטיין לא העביר את כל הסכום לחשבון הבנק השווייצרי של מילבה מאריץ', כמובטח, אלא השקיע את מרבית הכסף בארצות הברית והפסיד כמעט את הכל בשפל הכלכלי הגדול של 1929.

לקריאה נוספת:

Robert Marc Friedman, "Einstein and the Nobel Committee:Authority vs. Expertise", Europhysics News 36, 129-133 (2005).


יום ראשון, 8 בנובמבר 2009

חיסון לשפעת החזירים

כבר כתבתי מספר פעמים על שפעת החזירים ולכן לא ארחיב יתר על המידה, רק אציין שהפניקה מוגזמת לדעתי. תמוהה בעיני ההחלטה החפוזה של הממשלה לרכוש חיסונים עבור כל האוכלוסיה. רצוי היה לחכות על מנת ללמוד יותר על חומרת המחלה עצמה בהשוואה לשפעת עונתית, ובמקביל לבדוק את יעילות החיסון ואת תופעות הלוואי, ולא להיות שפני הניסיון. אני אישית לא מתכוון להתחסן, לפחות לא בנגלה הראשונה.

יום שישי, 6 בנובמבר 2009

איך להתמודד עם טיפת חלב

היום בבוקר קראתי באתר של ynet מאמר מעניין מסיינטיפיק אמריקן. במאמר נטען שיש מקומות בעולם שבהם התינוקות לא זוחלים, אלא צמודים להורים עד שהם לומדים לעמוד וללכת. הסיבה לכך היא שבבתים בהם אין רצפה נקייה מסוכן להשאיר את התינוקות על הבטן בשלב שהם עדיין מכניסים הכול לפה. המסקנה היא שההוראה ללמד את הילדים לזחול, כלומר להניח אותם על הבטן, חדשה יחסית, והיא התפתחה כנראה במקביל לנוהג לרצף את הבתים ולשמור על רצפה נקייה.

אנחנו דווקא הקפדנו להניח את הילדים על הבטן (במיטה המוגנת או תחת השגחה), אבל כל אחד התפתח בקצב אחר ובדרך אחרת. למשל, הילד השלישי, שקד, כמעט שלא זחל. הוא עבר ישר מזחילה בסגנון של זחל לעמידה. אחד הקשיים של ההורים הוא ההתמודדות עם קצב ההתפתחות האישי של כל ילד, והנטייה של הסביבה להשוות בין היכולת של ילדים באותו גיל רק מחמירה את המצב ויוצרת תחרות מיותרת. בהקשר זה אני זוכר את הביקורים בטיפת חלב כחווייה בהחלט לא נעימה.

זכור לי היטב ביקור אחד ספציפי בטיפת חלב. האמא שהייתה בתור לפנינו נעה כל הזמן בעצבנות. כשהיא נכנסה לאחות הבנתי את הסיבה. הדלת נשארה פתוחה ושמעתי את השיחה:

האמא: עשיתי משהו נורא!
האחות: בואי נשמע.
האמא: אני כל כך מתביישת בעצמי.
האחות: דברי! אין לי את כל היום בשבילך.
האמא: לא שמתי אותה על הבטן.
האחות: אף פעם?
האמא: אף פעם.
האחות: איך יכולת?
האמא: לא יודעת מה קרה לי. פשוט שכחתי.

בשלב זה האחות רשמה משהו בתיק האישי של התינוקת ואילו האמא יצאה משם עם התינוקת בריצה. רציתי להגיד לה שזה לא נורא והיא יכולה לשים את התינוקת על הבטן עכשיו, אבל היא מיררה בבכי ולא היה עם מי לדבר. אשתי סימנה לי שאנחנו הבאים בתור.

האחות: טוב. בואו נראה מה הוא יודע לעשות.
אני: הוא התקדם מאוד מאז הביקור האחרון ולמד לעשות הרבה דברים חדשים.
האחות: את זה נבדוק מיד. הוא יודע להחזיק בכדור?
אני: עוד לא נתנו לו כדור.
האחות: אז אתה אומר שהוא לא יודע להחזיק בכדור.
אני: בינתיים לא.
האחות: אני מבינה.

האחות סימנה בתיק האישי שהוא לא יודע להחזיק כדור. ביתר השאלות הצלחנו טוב יותר, אבל התחושה שם בחדר נשארה לא טובה. אשתי אמנם לא בכתה, אבל הייתה עצובה כל היום. למחרת הצלחתי ללמד את התינוק להחזיק בכדור והשלווה חזרה לביתנו. עם הזמן למדנו לא להתייחס יותר מדי לדרישות הלוחצות של האחיות והרופאים בטיפת חלב ולהמשיך בדרך שלנו. מהסטטיסטיקה המועטה שיש לי, מתוך עשרה רופאים ואחיות שפגשנו בטיפת חלב רק אחות אחת הייתה באמת עלא כייפאק. עם היתר למדנו להתמודד בעזרת שיחות עידוד וצחוקים. הומור תמיד יכול לעזור בשעה לחוצה...

מראש, הגישה שלנו הייתה לתת גירויים לילדים, כך שכל הזמן יתקדמו. מהר מאוד הבנו שגירויים אמנם חשובים, אבל את זה הילדים יכולים להשיג גם לבד, מהעולם הסובב אותם. יותר חשובה נוכחות רבה של ההורים והמון סבלנות. בסופו של דבר, כל ילד מתקדם בקצב אחר ולכל אחד יש כישורים אחרים. תפקידנו לעזור להם לגלות אותם ולהיות שם על מנת לתמוך כשצריך.