יום שישי, 30 באפריל 2010

משתתפי גמר פיימלאב 2010

פניתי למשתתפי גמר תחרות פיימלאב ישראל 2010 וביקשתי מהם לספר קצת על עצמם ועל הדרך שבה הם מתכוננים לגמר. הנה התשובות שקיבלתי.
קוראים לי קרין ארדון דרייר, אני בת 31 ואני דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב בחוג לגיאופיזיקה ומדעים פלנטריים ובבית הספר ללימודי סביבה על שם פורטר. אני עוסקת במטאורולוגיה, בתחום של גרעיני קרח – אלה בעצם החלקיקים שבזכותם יש קרח בעננים וגם גשם.
הרצאת חצי הגמר שלי עסקה בהשפעה של זיהום אוויר על כמות הגשם. יש המון מחקרים שמראים שבעננים חמים ללא קרח זיהום האוויר גורם להיווצרות כמות גשם קטנה יותר. המשפחה, החברים והמנחה שלי היו מאוד שמחים לשמוע שעליתי לגמר. האמת שהיו לי חששות להגיע בכלל למוקדמות. ראיתי את ההרצאות באינטרנט וחשבתי את מי מעניין מה שאני חוקרת...
לגמר אני מתכוננת בקריאה של חומר מדעי נוסף ובניסיון להתגבר על פרפרי הבטן. אני מניחה שאם אזכה, אשתדל לייצג בכבוד את המדינה ואת המוסד שממנו אני מגיעה. אם לא אזכה, לא נורא, זו הייתה חווייה והסדנה לימדה אותי הרבה. בכל אופן, אני לא חושבת שהתוכניות העתידיות שלי ישתנו בין אם אזכה או לא אזכה. בנימה אישית – חבל שאין מודעות בארץ לתחרות הזו. המון סטודנטים מהאוניברסיטה שלי בכלל לא ידעו עליה.
                                                                                                
המתחרה השני הוא אופיר רייך. נושא ההרצאה שלו בשלב חצי הגמר היה תורת רמזי: איים של סדר (או "מה אני אומר לאמא שלי כשהיא אומרת שהחדר שלי הוא בלאגן מוחלט"). הוא מספר שהמשפחה שלו לא הייתה מעורבת בעובדה שיש שלבים וגמר וכאלה, אז התגובה כשהוא עלה לגמר הייתה פושרת יחסית. "הם עדיין לא מאד מעורבים בנבכי התחרות", הוא אומר.
לשאלתי לגבי הדרך שבה הוא מתכונן לגמר עונה אופיר: 
הכי חשוב לבחור נושא טוב. שברתי את הראש, דיברתי עם כל מי שאני מכיר בתחומי ואני מעריך את דעתו, וחיפשתי בנרות נושא טוב להרצאה. צריך שההרצאה תהיה על נושא לא חרוש, פשוטה מספיק בשביל הקהל הרחב ועם עומק כך שהקהל ירגיש שהוא למד משהו כללי וחשוב.
בתשובה לשאלה האחרונה שלי "מה תעשה אם לא תזכה?", אומר אופיר:
מה השאלה הזו? התחרות הזו היא לא כל חיי, למעשה חלק יחסית קטן. אמשיך בחיי הרגילים ואזכור את הזיכרון הנחמד. אולי גם אשתלב בקבוצת בוגרי פיימלאב שמרצה על נושאים מדעיים לילדים ונוער ברחבי הארץ. נראה...
                                                                                                 
יאיר בן חורין מגיע לתחרות מירושלים. יש לו תואר ראשון בפיזיקה ופילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, והוא מדריך במוזיאון המדע בירושלים. בחצי הגמר ענה יאיר על השאלה "מדוע אנשים נופלים באוטובוס?! על כוחות מדומים ועקרון ד'אלמבר".

כיצד אתה מתכונן לגמר?
אני מחפש את השעון שבו 3 דקות זה הכי הרבה זמן...
ומה תעשה אם לא תזכה?
אפסיק לעבוד על המבטא הבריטי שלי... אבל ברצינות: אמשיך לעשות את מה שאני אוהב - להדריך; לחשוף אנשים למדע, ללמד אותם דברים מעניינים ולהראות להם שזה יכול להיות כיף גדול.
                                                                                                
שאר המתחרים הם גיא רוזנצווייג, עודד שפיר, בן הורוביץ, אירה צ'רקס, רוני עתידיה וחנה ארצי.

פיימלאב ישראל 2010

פיימלאב (Famelab) היא תחרות של הרצאות מדעיות קצרות שנערכת בישראל זו השנה הרביעית. הרעיון הוא להעביר נושא מדעי בשלוש דקות בלבד. משימה די מסובכת, למען האמת. הגמר יתקיים בשבוע הבא - יום רביעי, 5 במאי, 7 בערב, בחמד"ע בתל אביב. מי שרוצה להגיע ולצפות צריך להירשם באתר התחרות.

 אני השתתפתי בגמר הראשון שנערך ב-2007, וכל העניין היה עבורי חווייה נהדרת. השתתפתי בחצי גמר בן שני שלבים במכון ויצמן, הופעתי בתכנית הבוקר של ערוץ 2, נטלתי חלק בסדנה מרתקת בת יומיים בנושא פעילויות מדע לקהל הרחב ושיפור היכולת הרטורית, וכמובן - הגמר עצמו. לא זכיתי, אבל נהניתי מאוד.

אורי אביב, ממארגני התחרות, כתב לי את הדברים הבאים:
מטרת תחרות פיימלאב היא להעניק למדענים צעירים (בעיקר מכוון למאסטרנטים ודוקטורנטים) כישורי תקשורת ומדיה, כמו: עמידה מול קהל, בניית חומרים להעברה לציבור הרחב ועבודה מול התקשורת. העניין העקרוני יותר הוא בהבהרת והטמעת חשיבות השיח בין המדע לציבור אצל המדענים המשתתפים, וחשיבות היכולת של מדענים לפשט רעיונות ולהעביר אותם לקהל רחב, ישירות או דרך התקשורת.

המובילה העולמית בתחום התקשורת המדעית היא בריטניה. בעקבות משבר אמון חמור במדע, שנבע ממקרי מוות ממחלת הפרה המשוגעת בתחילת שנות התשעים, נבחרי הציבור הבריטיים החליטו בצורה יזומה ואגרסיבית להעלות את אמון הציבור במדע, ככוח מניע וחיובי בחברה. ניזומו הרבה מאוד תכניות ציבוריות בנוגע למדע – מפגשים עם מדענים בבתי קפה ובפאבים ("Café Scientifique"), כנסים, פסטיבלים וגם התחרות הזו, שניזומה מתוך אחד מפסטיבלי המדע הגדולים בבריטניה, פסטיבל המדע של צ'לטנהאם.

מספר נושאים לדיון בהקשר הזה הם מצב האוריינות המדעית בישראל בכלל, ובפרט התמיכה הציבורית במיזמים מדעיים (עד כמה הציבור בישראל בוטח במדע כגורם חיובי בחייו), ונושא חשוב לא פחות – היעדרה של כתיבה מדעית בעיתונות ובתקשורת היומית. כך למשל, בכנס שנתי בינלאומי לתקשורת מדעית שמתקיים בבריטניה, אליו מוזמנים כ-700 כתבי מדע רשומים מכל העולם, לא נשלח ולו נציג ישראלי מטעם עיתון ישראלי אחד מאז ומעולם. לעומת זאת, כדוגמה, תא כתבי המדע המצרי מונה 16 עיתונאים במשרה מלאה...
קיבלתי מאורי את שמות תשעת המרצים שעלו לגמר השנה. אכתוב עליהם בפוסט הבא.

זיקוקים ומהירות הקול

נדמה לי שלא שמתי לב לזה עד ליום העצמאות האחרון: רואים את הזיקוק מתפוצץ לפני ששומעים את הפיצוץ. לטובת מי שלא מכיר את התופעה או שלא יודע את ההסבר אני מביא כאן פוסט קצר על שיטה פשוטה למדוד את מהירות הקול.

העניין באמת פשוט. מהירות האור היא גבוהה מאוד - 300 אלף ק"מ לשנייה, ואילו מהירות הקול הרבה יותר נמוכה. נניח שאנו מרוחקים כמה מאות מטרים מהזיקוק המתפוצץ באוויר. הזמן שייקח לאור להגיע אלינו אפסי, ואילו הקול, האטי יותר, מגיע אלינו אחרי שניות ספורות. באמצעות הקשר הפשוט בין מרחק, זמן ומהירות (מרחק שווה לזמן כפול מהירות) ניתן להסיק שהמרחק ממקום הפיצוץ שווה בערך לזמן שעובר מהרגע שרואים את הפיצוץ עד לרגע ששומעים אותו כפול מהירות הקול.

השנה ראיתי מופע זיקוקים נחמד מאוד, ממש מהבית. אני גר בליבנה, יישוב קטן ומקסים, והבית שלי מרוחק בערך 300 מטר ממרכז היישוב. הילדים נרדמו בשעה מוקדמת, אז יצא שאני וג'ודי ראינו את המופע מהגינה. המדידות שלי עם שעון עצר הראו הפרש של שנייה בערך בין רגע הפיצוץ הנראה בעין לבין הבום הנשמע. המסקנה הייתה שמהירות הקול היא בסדר גודל של 300 מטר לשנייה, לא רחוק מהערך המדויק שעומד על כ-340 מטר לשנייה (תלוי בטמפרטורה).

חישוב דומה ניתן ליישם בסופת ברקים: אנו רואים את הברק לפני הרעם, ובהנחה שהברק מגיע לעיניים שלנו תוך זמן אפסי, ניתן לחשב את המרחק אל הברק כמכפלת מהירות הקול בזמן שעובר מהרגע שמופיע הברק עד לרגע שנשמע הרעם. בכל סופת ברקים אני עושה את המדידות האלו, והשיא שלי הוא הפרש של כחצי שנייה בין הברק לרעם, כלומר הייתי מרוחק פחות ממאתיים מטר ממקום פגיעת הברק, שאותו אכן ראיתי פוגע בקרקע בערך במרחק כזה ממני.

יום שבת, 10 באפריל 2010

שני בלוגים מדעיים שאני מאוד אוהב

והפעם המלצה על שני בלוגים שאני עוקב אחריהם כבר זמן רב.

הראשון הוא הבלוג של לוטם מדע וחיות אחרות. לוטם כותבת בעיקר על ביולוגיה וסוקרת מחקרים מעניינים, בהם מחקרים חדשים "ישר מהתנור". אני יודע שזה לא קל למצוא את המחקרים המעניינים מתוך מאות המחקרים שמתפרסמים מדי שבוע, והיא עושה את זה בצורה מעולה כך שכל פוסט מעניין ומלהיב.

הבלוג השני הוא מדע ושאר רוח של אורן פרבר. אורן כותב על מדע מהיבטים שונים ומעשיר את הפוסטים גם בידע הרב שיש לו בתחומים אחרים, כמו קולנוע, קומיקס ועוד. קריאה של פוסט חדש שלו ממש עושה לי את היום.

בנוסף, אני רוצה להפנות את הקוראים לאתר של מוזיאון המדע בירושלים שמלקט כתבות ופוסטים על מדע ממקורות שונים ומציג אותם בדף מדע מעודכן באינטרנט.

יום שישי, 9 באפריל 2010

המפגש שלי עם ההומיאופתיה

יוסי לוי מעלה לבלוג "נסיכת המדעים" קישורים לפוסטים ישנים שלו ולכתבות אודות הומיאופתיה. לא קראתי את הכול, אבל ממה שקראתי - החכמתי. הנקודה הבולטת שעולה מטיעוני המתנגדים להומיאופתיה, וגם מטיעוני התומכים בה, היא שלא מובן איך זה עובד. צריך לומר שיש גם תרופות רגילות שמנגנון הפעולה שלהן לא מובן די צורכו בשלב הראשון, אבל מדע הרפואה עושה מאמצים להבין את מנגנון הפעולה, וזו מטרה ראשית של חוקרים רבים. בשלב הבא ניתן לפתח תרופות יעילות יותר שמבוססות על הבנת המנגנון. כך למשל, המחקר של עדה יונת על מבנה הריבוזום, איפשר הבנה מעמיקה של פעולת אנטיביוטיקות שתוקפות ריבוזומים של חיידקים ופיתוח אנטיביוטיקות חדשות ויעילות יותר. אוסיף ואומר שכיום ללא הבנה של מנגנון הפעולה עדיף, לדעתי, לא לאשר תרופה לשימוש. האם יש הומיאופתים שמנסים להבין את אופן הפעולה של התכשירים שהם מציעים? אינני יודע.

תרופות הומיאופתיות מבוססות על חומרים שבריכוז גבוה גורמים לסימפטומים דומים לאלו שמאפיינים את המחלה ואשר נמהלים באופן כזה שהריכוז שלהם בתכשיר כבר אינו מסוכן. אבל האם זה מרפא? על פניו תכשירים שלא מכילים חומר בכמות שיכולה לרפא אינם אמורים לרפא. מכאן שיכולת הריפוי המיוחסת להם חייבת לנבוע מהשפעה פסיכולוגית, כלומר מכך שהחולה מאמין שהוא נוטל תרופה שמרפאת אותו. העובדה שהאינטראקציה בין המטופל למטפל נחשבת למרכיב מרכזי בטיפול ההומיאופתי רק מחזקת את הטענה הזו.

הטוענים כנגד ההומיאופתיה אומרים שהיא אינה שונה מאפקט פלצבו שלפיו תרופה שלא מכילה בכלל חומר מרפא משפיעה לטובה על מצבו של החולה. לדעתי תוצאות חיוביות של טיפול הומיאופתי ושל אפקט פלצבו (אם הוא נכון) רק מוכיחות שלגוף יש יכולת גבוהה לרפא את עצמו. אני זוכר מקרים שבהם הבנתי שהרופא רושם לי תרופה מיותרת והעדפתי לא לקחת אותה, אלא להמתין שהגוף יתגבר בעצמו על המחלה. אין כאן עניין של כוחות ריפוי נסתרים או ריפוי באמצעות כוח רצון עז, אלא תהליכים רגילים שבעזרתם הגוף מצליח להתמודד עם מחלות קלות. בתור אבא לילדים קטנים כבר נכוויתי עם אנטיביוטיקות מיותרות שניתנו למחלות נגיפיות - תרופות שהיו מיותרות לחלוטין. היום אני כבר מזהה מיד מחלות נגיפיות קלות ולא טורח לקחת את הילדים לרופא כשמובן לי במה מדובר. במילים אחרות, אני לא לקוח טוב של תעשיית התרופות, קל וחומר שאינני מתכוון לבזבז גרוש על תרופות הומיאופתיות, שיכולת הריפוי שלהן כלל לא ברורה. אבל פעם עשיתי טעות.

לא נעים להודות, אבל אז, לפני שמונה שנים בערך, לא ידעתי מה זה הומיאופתיה. יש לי מחלת נסיעה, ועל מנת לא להרגיש בחילה בטיסה אני משתמש בגלולות טרבמין, תרופה ללא מרשם רופא שאני מכיר אותה היטב מזה שנים רבות. נכנסתי לבית המרקחת לקנות חפיסת גלולות טרבמין והרוקח ניסה להציע תחליף. הוא שאל אם אני מאמין בהומיאופתיה. התבלבלתי וחשבתי שמדובר בתרופות המבוססות על צמחי מרפא - נושא שמעניין אותי. התעניינתי בתכשיר, ולמרות המחיר היקר רכשתי אותו. אני לא רוצה לפרט על אי הנעימות שנגרמה לי בטיסה בגלל התכשיר ההומיאופתי. בואו נאמר שלא רק שהוא לא עזר למנוע את הבחילה, אלא הטעם הדוחה שלו גרם לי להרגשת בחילה עוד לפני שהמטוס המריא. כשחזרתי ביררתי מיד מה זה הומיאופתיה. כשהבנתי במה מדובר כעסתי בעיקר על עצמי ועל כך שבזבזתי כמה עשרות שקלים על התכשיר המגעיל והלא מועיל. אני לא רואה את עצמי כלוחם נגד הומיאופתיה, אבל באופן אישי זה נראה לי כאמצעי לבזבוז כסף ללא תמורה.

יום שישי, 2 באפריל 2010

מנוע החיפוש שהייתי רוצה לראות

יש לי בעיה עם גוגל. הוא מנוע חיפוש טוב, הכי טוב שאני מכיר, אבל עבורי הוא ממש לא מספק. בסופו של דבר אני מוצא את מה שאני צריך (כמעט תמיד), אבל זה לוקח יותר מדי זמן. צריך להודות שמנועי חיפוש אחרים שניסיתי בעבר אכזבו אותי משום שהם מפספסים אתרים חשובים, וגם הכלים שהם מספקים פחות טובים מאלו של גוגל (למשל האפשרות לחפש בתוך אתר ספציפי). אני רוצה לסייג את עצמי, משום שיש שיפור גם במנועי החיפוש המתחרים לגוגל, כמו למשל Ask.com.

לדעתי, הבעיה העיקרית של גוגל היא זו: יש לו הטייה לטובת אתרים פופולריים, וכך הוא מפספס מאמרים איכותיים שמכילים מידע רב-ערך, אך לרוע מזלם הם נמצאים באתרים פחות פופולריים. זו לא הטייה מכוונת לדעתי, אלא היא נובעת משיטת הדירוג של האתרים על פי גוגל - PageRank. על אף שאני לא מכיר את כל הפרטים של השיטה (וזה כמובן סוד מסחרי שמור), אני רואה שאתרים מסוימים זוכים לעדיפות גם אם המידע שאני מחפש מוזכר שם בצורה לא ידידותית או שגויה. הדוגמה הכי טובה היא ויקיפדיה, שכמעט תמיד תופיע בין הראשונים, גם אם המאמר הספציפי גרוע. הדבר נובע מהפופולריות הרבה שיש לאתר הוויקיפדיה כולו, בלי קשר למאמר הנדון.

אני מתגבר על הבעיה הזו באופן חלקי בשתי שיטות: היכרות טובה עם אתרים רבים וחיפוש בעזרת מספר גדול של מילות חיפוש שיכוונו אותי לאתרים הרצויים לי. כך למשל, אני מכיר את ויקיפדיה היטב כי כתבתי עבורה מאמרים בעבר, וההיכרות הזו נתנה לי כלים להעריך את איכותו של כל מאמר, אבל זה לוקח זמן. בנוסף, אני מכיר את האנציקלופדיות המובילות, את המילונים הטובים ואת הבלוגים המדעיים העיקריים באנגלית ובעברית והרבה פעמים אני מעדיף לחפש בתוך אתר שאני סומך עליו ולא לבצע חיפוש כללי. כשאני מבצע חיפוש כללי אני משקיע קצת מחשבה בבחירת מילות החיפוש ובשימוש בגרשיים שנועדו לחפש צירוף מילים. עדיף להיות כמה שיותר ספציפי, משום שאז יש סיכוי טוב יותר שהמידע הרלוונטי ביותר יופיע בין החיפושים המובילים. שיטה נוספת היא חיפוש של תמונות שלפעמים מכוונות אותי טוב יותר למה שאני רוצה או חיפוש בעזרת Scholar שמוביל בעיקר למאמרים אקדמיים.

איזה מנוע חיפוש הייתי רוצה לראות? קודם כל שיהיו לו את כל הכלים של גוגל וכלים נוספים, כמו חיפוש במילונים בלבד ובאנציקלופדיות בלבד, חיפוש ברשימת אתרים מוגדרים מראש (למשל הסימניות שלי), חיפוש בקורסים של אוניברסיטאות, חיפוש בין תרגילים שניתנו כשיעורי בית, חיפוש באתרים של מדענים מתחום מסוים, חיפוש באתרי ספריות, חיפוש מתכונים, חיפוש מילות שירים, חיפוש ביצועי שירים ועוד. אני מאמין שניתן להשיג את כל זה בעזרת קטלוג מתאים של האתרים. בעצם צריך לעשות קטלוג של כל דף בכל אתר משום שהרבה אתרים מכילים דפים מתחומי עניין שונים. במקביל הייתי רוצה שתוצאות החיפוש ימויינו בין הקטגוריות השונות (אנציקלופדיות, מילונים, אתרים חברתיים וכו) כברירת מחדל, ושלא יופיע לי סלט של סרטונים עם שירים, הגדרות מילוניות, מאמרים מדעיים ומתכונים בכל פעם שאני מבצע חיפוש.

בנוסף, הייתי רוצה שהמנוע יהיה חכם יותר וידע לכוון אותי למאמר טוב באתר זניח, אך ימנע מלכוון אותי למאמר גרוע באתר מוביל. אני מתאר לעצמי שזו משימה קשה יותר, אבל אני לא חושב שהיא בלתי אפשרית. אני מאמין שהדור הבא של מנועי החיפוש יהיה חכם יותר, משום שגוגל הפיקה כמעט את המקסימום מאלגוריתם לא חכם, המבוסס בעיקר על פופולריות ועל קישוריות.