פיימלאב ישראל 2010

פיימלאב (Famelab) היא תחרות של הרצאות מדעיות קצרות שנערכת בישראל זו השנה הרביעית. הרעיון הוא להעביר נושא מדעי בשלוש דקות בלבד. משימה די מסובכת, למען האמת. הגמר יתקיים בשבוע הבא - יום רביעי, 5 במאי, 7 בערב, בחמד"ע בתל אביב. מי שרוצה להגיע ולצפות צריך להירשם באתר התחרות.

 אני השתתפתי בגמר הראשון שנערך ב-2007, וכל העניין היה עבורי חווייה נהדרת. השתתפתי בחצי גמר בן שני שלבים במכון ויצמן, הופעתי בתכנית הבוקר של ערוץ 2, נטלתי חלק בסדנה מרתקת בת יומיים בנושא פעילויות מדע לקהל הרחב ושיפור היכולת הרטורית, וכמובן - הגמר עצמו. לא זכיתי, אבל נהניתי מאוד.

אורי אביב, ממארגני התחרות, כתב לי את הדברים הבאים:

מטרת תחרות פיימלאב היא להעניק למדענים צעירים (בעיקר מכוון למאסטרנטים ודוקטורנטים) כישורי תקשורת ומדיה, כמו: עמידה מול קהל, בניית חומרים להעברה לציבור הרחב ועבודה מול התקשורת. העניין העקרוני יותר הוא בהבהרת והטמעת חשיבות השיח בין המדע לציבור אצל המדענים המשתתפים, וחשיבות היכולת של מדענים לפשט רעיונות ולהעביר אותם לקהל רחב, ישירות או דרך התקשורת.

המובילה העולמית בתחום התקשורת המדעית היא בריטניה. בעקבות משבר אמון חמור במדע, שנבע ממקרי מוות ממחלת הפרה המשוגעת בתחילת שנות התשעים, נבחרי הציבור הבריטיים החליטו בצורה יזומה ואגרסיבית להעלות את אמון הציבור במדע, ככוח מניע וחיובי בחברה. ניזומו הרבה מאוד תכניות ציבוריות בנוגע למדע – מפגשים עם מדענים בבתי קפה ובפאבים ("Café Scientifique"), כנסים, פסטיבלים וגם התחרות הזו, שניזומה מתוך אחד מפסטיבלי המדע הגדולים בבריטניה, פסטיבל המדע של צ'לטנהאם.

מספר נושאים לדיון בהקשר הזה הם מצב האוריינות המדעית בישראל בכלל, ובפרט התמיכה הציבורית במיזמים מדעיים (עד כמה הציבור בישראל בוטח במדע כגורם חיובי בחייו), ונושא חשוב לא פחות – היעדרה של כתיבה מדעית בעיתונות ובתקשורת היומית. כך למשל, בכנס שנתי בינלאומי לתקשורת מדעית שמתקיים בבריטניה, אליו מוזמנים כ-700 כתבי מדע רשומים מכל העולם, לא נשלח ולו נציג ישראלי מטעם עיתון ישראלי אחד מאז ומעולם. לעומת זאת, כדוגמה, תא כתבי המדע המצרי מונה 16 עיתונאים במשרה מלאה...

קיבלתי מאורי את שמות תשעת המרצים שעלו לגמר השנה. אכתוב עליהם בפוסט הבא.

זיקוקים ומהירות הקול

נדמה לי שלא שמתי לב לזה עד ליום העצמאות האחרון: רואים את הזיקוק מתפוצץ לפני ששומעים את הפיצוץ. לטובת מי שלא מכיר את התופעה או שלא יודע את ההסבר אני מביא כאן פוסט קצר על שיטה פשוטה למדוד את מהירות הקול.

העניין באמת פשוט. מהירות האור היא גבוהה מאוד - 300 אלף ק"מ לשנייה, ואילו מהירות הקול הרבה יותר נמוכה. נניח שאנו מרוחקים כמה מאות מטרים מהזיקוק המתפוצץ באוויר. הזמן שייקח לאור להגיע אלינו אפסי, ואילו הקול, האטי יותר, מגיע אלינו אחרי שניות ספורות. באמצעות הקשר הפשוט בין מרחק, זמן ומהירות (מרחק שווה לזמן כפול מהירות) ניתן להסיק שהמרחק ממקום הפיצוץ שווה בערך לזמן שעובר מהרגע שרואים את הפיצוץ עד לרגע ששומעים אותו כפול מהירות הקול.

השנה ראיתי מופע זיקוקים נחמד מאוד, ממש מהבית. אני גר בליבנה, יישוב קטן ומקסים, והבית שלי מרוחק בערך 300 מטר ממרכז היישוב. הילדים נרדמו בשעה מוקדמת, אז יצא שאני וג'ודי ראינו את המופע מהגינה. המדידות שלי עם שעון עצר הראו הפרש של שנייה בערך בין רגע הפיצוץ הנראה בעין לבין הבום הנשמע. המסקנה הייתה שמהירות הקול היא בסדר גודל של 300 מטר לשנייה, לא רחוק מהערך המדויק שעומד על כ-340 מטר לשנייה (תלוי בטמפרטורה).

חישוב דומה ניתן ליישם בסופת ברקים: אנו רואים את הברק לפני הרעם, ובהנחה שהברק מגיע לעיניים שלנו תוך זמן אפסי, ניתן לחשב את המרחק אל הברק כמכפלת מהירות הקול בזמן שעובר מהרגע שמופיע הברק עד לרגע שנשמע הרעם. בכל סופת ברקים אני עושה את המדידות האלו, והשיא שלי הוא הפרש של כחצי שנייה בין הברק לרעם, כלומר הייתי מרוחק פחות ממאתיים מטר ממקום פגיעת הברק, שאותו אכן ראיתי פוגע בקרקע בערך במרחק כזה ממני.

שני בלוגים מדעיים שאני מאוד אוהב

והפעם המלצה על שני בלוגים שאני עוקב אחריהם כבר זמן רב.

הראשון הוא הבלוג של לוטם מדע וחיות אחרות. לוטם כותבת בעיקר על ביולוגיה וסוקרת מחקרים מעניינים, בהם מחקרים חדשים "ישר מהתנור". אני יודע שזה לא קל למצוא את המחקרים המעניינים מתוך מאות המחקרים שמתפרסמים מדי שבוע, והיא עושה את זה בצורה מעולה כך שכל פוסט מעניין ומלהיב.

הבלוג השני הוא מדע ושאר רוח של אורן פרבר. אורן כותב על מדע מהיבטים שונים ומעשיר את הפוסטים גם בידע הרב שיש לו בתחומים אחרים, כמו קולנוע, קומיקס ועוד. קריאה של פוסט חדש שלו ממש עושה לי את היום.

בנוסף, אני רוצה להפנות את הקוראים לאתר של מוזיאון המדע בירושלים שמלקט כתבות ופוסטים על מדע ממקורות שונים ומציג אותם בדף מדע מעודכן באינטרנט.

המפגש שלי עם ההומיאופתיה

יוסי לוי מעלה לבלוג "נסיכת המדעים" קישורים לפוסטים ישנים שלו ולכתבות אודות הומיאופתיה. לא קראתי את הכול, אבל ממה שקראתי - החכמתי. הנקודה הבולטת שעולה מטיעוני המתנגדים להומיאופתיה, וגם מטיעוני התומכים בה, היא שלא מובן איך זה עובד. צריך לומר שיש גם תרופות רגילות שמנגנון הפעולה שלהן לא מובן די צורכו בשלב הראשון, אבל מדע הרפואה עושה מאמצים להבין את מנגנון הפעולה, וזו מטרה ראשית של חוקרים רבים. בשלב הבא ניתן לפתח תרופות יעילות יותר שמבוססות על הבנת המנגנון. כך למשל, המחקר של עדה יונת על מבנה הריבוזום, איפשר הבנה מעמיקה של פעולת אנטיביוטיקות שתוקפות ריבוזומים של חיידקים ופיתוח אנטיביוטיקות חדשות ויעילות יותר. אוסיף ואומר שכיום ללא הבנה של מנגנון הפעולה עדיף, לדעתי, לא לאשר תרופה לשימוש. האם יש הומיאופתים שמנסים להבין את אופן הפעולה של התכשירים שהם מציעים? אינני יודע.

תרופות הומיאופתיות מבוססות על חומרים שבריכוז גבוה גורמים לסימפטומים דומים לאלו שמאפיינים את המחלה ואשר נמהלים באופן כזה שהריכוז שלהם בתכשיר כבר אינו מסוכן. אבל האם זה מרפא? על פניו תכשירים שלא מכילים חומר בכמות שיכולה לרפא אינם אמורים לרפא. מכאן שיכולת הריפוי המיוחסת להם חייבת לנבוע מהשפעה פסיכולוגית, כלומר מכך שהחולה מאמין שהוא נוטל תרופה שמרפאת אותו. העובדה שהאינטראקציה בין המטופל למטפל נחשבת למרכיב מרכזי בטיפול ההומיאופתי רק מחזקת את הטענה הזו.

הטוענים כנגד ההומיאופתיה אומרים שהיא אינה שונה מאפקט פלצבו שלפיו תרופה שלא מכילה בכלל חומר מרפא משפיעה לטובה על מצבו של החולה. לדעתי תוצאות חיוביות של טיפול הומיאופתי ושל אפקט פלצבו (אם הוא נכון) רק מוכיחות שלגוף יש יכולת גבוהה לרפא את עצמו. אני זוכר מקרים שבהם הבנתי שהרופא רושם לי תרופה מיותרת והעדפתי לא לקחת אותה, אלא להמתין שהגוף יתגבר בעצמו על המחלה. אין כאן עניין של כוחות ריפוי נסתרים או ריפוי באמצעות כוח רצון עז, אלא תהליכים רגילים שבעזרתם הגוף מצליח להתמודד עם מחלות קלות. בתור אבא לילדים קטנים כבר נכוויתי עם אנטיביוטיקות מיותרות שניתנו למחלות נגיפיות - תרופות שהיו מיותרות לחלוטין. היום אני כבר מזהה מיד מחלות נגיפיות קלות ולא טורח לקחת את הילדים לרופא כשמובן לי במה מדובר. במילים אחרות, אני לא לקוח טוב של תעשיית התרופות, קל וחומר שאינני מתכוון לבזבז גרוש על תרופות הומיאופתיות, שיכולת הריפוי שלהן כלל לא ברורה. אבל פעם עשיתי טעות.

לא נעים להודות, אבל אז, לפני שמונה שנים בערך, לא ידעתי מה זה הומיאופתיה. יש לי מחלת נסיעה, ועל מנת לא להרגיש בחילה בטיסה אני משתמש בגלולות טרבמין, תרופה ללא מרשם רופא שאני מכיר אותה היטב מזה שנים רבות. נכנסתי לבית המרקחת לקנות חפיסת גלולות טרבמין והרוקח ניסה להציע תחליף. הוא שאל אם אני מאמין בהומיאופתיה. התבלבלתי וחשבתי שמדובר בתרופות המבוססות על צמחי מרפא - נושא שמעניין אותי. התעניינתי בתכשיר, ולמרות המחיר היקר רכשתי אותו. אני לא רוצה לפרט על אי הנעימות שנגרמה לי בטיסה בגלל התכשיר ההומיאופתי. בואו נאמר שלא רק שהוא לא עזר למנוע את הבחילה, אלא הטעם הדוחה שלו גרם לי להרגשת בחילה עוד לפני שהמטוס המריא. כשחזרתי ביררתי מיד מה זה הומיאופתיה. כשהבנתי במה מדובר כעסתי בעיקר על עצמי ועל כך שבזבזתי כמה עשרות שקלים על התכשיר המגעיל והלא מועיל. אני לא רואה את עצמי כלוחם נגד הומיאופתיה, אבל באופן אישי זה נראה לי כאמצעי לבזבוז כסף ללא תמורה.

מנוע החיפוש שהייתי רוצה לראות

יש לי בעיה עם גוגל. הוא מנוע חיפוש טוב, הכי טוב שאני מכיר, אבל עבורי הוא ממש לא מספק. בסופו של דבר אני מוצא את מה שאני צריך (כמעט תמיד), אבל זה לוקח יותר מדי זמן. צריך להודות שמנועי חיפוש אחרים שניסיתי בעבר אכזבו אותי משום שהם מפספסים אתרים חשובים, וגם הכלים שהם מספקים פחות טובים מאלו של גוגל (למשל האפשרות לחפש בתוך אתר ספציפי). אני רוצה לסייג את עצמי, משום שיש שיפור גם במנועי החיפוש המתחרים לגוגל, כמו למשל Ask.com.

לדעתי, הבעיה העיקרית של גוגל היא זו: יש לו הטייה לטובת אתרים פופולריים, וכך הוא מפספס מאמרים איכותיים שמכילים מידע רב-ערך, אך לרוע מזלם הם נמצאים באתרים פחות פופולריים. זו לא הטייה מכוונת לדעתי, אלא היא נובעת משיטת הדירוג של האתרים על פי גוגל - PageRank. על אף שאני לא מכיר את כל הפרטים של השיטה (וזה כמובן סוד מסחרי שמור), אני רואה שאתרים מסוימים זוכים לעדיפות גם אם המידע שאני מחפש מוזכר שם בצורה לא ידידותית או שגויה. הדוגמה הכי טובה היא ויקיפדיה, שכמעט תמיד תופיע בין הראשונים, גם אם המאמר הספציפי גרוע. הדבר נובע מהפופולריות הרבה שיש לאתר הוויקיפדיה כולו, בלי קשר למאמר הנדון.

אני מתגבר על הבעיה הזו באופן חלקי בשתי שיטות: היכרות טובה עם אתרים רבים וחיפוש בעזרת מספר גדול של מילות חיפוש שיכוונו אותי לאתרים הרצויים לי. כך למשל, אני מכיר את ויקיפדיה היטב כי כתבתי עבורה מאמרים בעבר, וההיכרות הזו נתנה לי כלים להעריך את איכותו של כל מאמר, אבל זה לוקח זמן. בנוסף, אני מכיר את האנציקלופדיות המובילות, את המילונים הטובים ואת הבלוגים המדעיים העיקריים באנגלית ובעברית והרבה פעמים אני מעדיף לחפש בתוך אתר שאני סומך עליו ולא לבצע חיפוש כללי. כשאני מבצע חיפוש כללי אני משקיע קצת מחשבה בבחירת מילות החיפוש ובשימוש בגרשיים שנועדו לחפש צירוף מילים. עדיף להיות כמה שיותר ספציפי, משום שאז יש סיכוי טוב יותר שהמידע הרלוונטי ביותר יופיע בין החיפושים המובילים. שיטה נוספת היא חיפוש של תמונות שלפעמים מכוונות אותי טוב יותר למה שאני רוצה או חיפוש בעזרת Scholar שמוביל בעיקר למאמרים אקדמיים.

איזה מנוע חיפוש הייתי רוצה לראות? קודם כל שיהיו לו את כל הכלים של גוגל וכלים נוספים, כמו חיפוש במילונים בלבד ובאנציקלופדיות בלבד, חיפוש ברשימת אתרים מוגדרים מראש (למשל הסימניות שלי), חיפוש בקורסים של אוניברסיטאות, חיפוש בין תרגילים שניתנו כשיעורי בית, חיפוש באתרים של מדענים מתחום מסוים, חיפוש באתרי ספריות, חיפוש מתכונים, חיפוש מילות שירים, חיפוש ביצועי שירים ועוד. אני מאמין שניתן להשיג את כל זה בעזרת קטלוג מתאים של האתרים. בעצם צריך לעשות קטלוג של כל דף בכל אתר משום שהרבה אתרים מכילים דפים מתחומי עניין שונים. במקביל הייתי רוצה שתוצאות החיפוש ימויינו בין הקטגוריות השונות (אנציקלופדיות, מילונים, אתרים חברתיים וכו) כברירת מחדל, ושלא יופיע לי סלט של סרטונים עם שירים, הגדרות מילוניות, מאמרים מדעיים ומתכונים בכל פעם שאני מבצע חיפוש.

בנוסף, הייתי רוצה שהמנוע יהיה חכם יותר וידע לכוון אותי למאמר טוב באתר זניח, אך ימנע מלכוון אותי למאמר גרוע באתר מוביל. אני מתאר לעצמי שזו משימה קשה יותר, אבל אני לא חושב שהיא בלתי אפשרית. אני מאמין שהדור הבא של מנועי החיפוש יהיה חכם יותר, משום שגוגל הפיקה כמעט את המקסימום מאלגוריתם לא חכם, המבוסס בעיקר על פופולריות ועל קישוריות.

פעולת החיסור

לא בטוח שלמדתי את זה או שפשוט שכחתי והילדים הגדולים שלי הצליחו להזכיר לי - פעולת החיסור היא אחד הנושאים המסובכים ביותר עבור התלמידים בכיתות הנמוכות. הסיבה לכך היא שמגוון גדול של סוגי בעיות ניתן לפתור בעזרת חיסור, וההבנה שאין התאמה בין פעולת החיסור לסוג אחד בלבד של בעיות היא מסובכת. לכן, עבור כל סוג של בעיות כאלו צריך להסביר למה הוא מוביל לחיסור ולהדגיש מיהו המחוסר בבעיה ומיהו המחסר. החישוב עצמו הוא החלק הקל יותר.

עשיתי לי רשימה של כמה סוגי בעיות שכולן מובילות לחיסור:

1. גריעה - נתונה כמות של עצמים ולוקחים ממנה מספר עצמים. כמה נשאר?
2. הפרדה - נתונה קבוצה של עצמים שמתוכה חלק הם עצמים מסוג אחד. כמה עצמים בקבוצה הם מהסוג השני?
3. השוואה - בכמה קבוצת עצמים אחת גדולה/קטנה מהשנייה?
4. השוואת נפח או משקל - בכמה הנפח/המשקל של עצם אחד גדול/קטן מזה של עצם אחר?
5. תנועה אחורה - הולכים דרך מסוימת בכיוון אחד ואז חוזרים מרחק מסוים אחורה. באיזה מרחק מנקודת ההתחלה אנחנו נמצאים?
6. ירידה - עלינו לקומה מסוימת ואז ירדנו מספר קומות. באיזו קומה אנחנו עכשיו?
7. הפרש מרחקים - מהו הפרש המרחקים בין שתי נקודות שממוקמות לאורך הדרך? כמה קומות מפרידות בין קומה אחת לאחרת?
8. משך זמן - כמה זמן נמשכה פעולה שהתחילה בשעה מסוימת והסתיימה בשעה אחרת?
9. הפרש זמנים - מהו הפרש הזמנים בין שני שעונים המצביעים על שעות שונות? או בין שני זמנים שונים?
10. עודף - שילמנו סכום הגדול מערכו של המוצר. כמה עודף מגיע לנו?
11. פעולה הפוכה לחיבור - שימושי במשוואות אלגבריות.
12. חיבור של מספר שלילי.

אגב, ההתמודדות עם בעיות מחיי היומיום וההבנה שניתן לפתור אותן בעזרת חישובים חשבוניים היא לדעתי הבסיס של החינוך המתמטי הראשוני. חשוב שהבעיות יהיו מעולמו של הילד, ושיהיה בהן עניין עבורו, ומניסיוני - אם ניתן לשלב את הבעיה בפעילות כמו הצגה או משחק - זה יכול ממש להקל על קליטת החומר.

אני מתאר לעצמי שחלק מהקוראים של הפוסט הזה הם הורים שמנסים לעזור לילדים שלהם, ועבורם יש לי טיפ נוסף הקשור לחישוב עצמו: רצוי לתת לילדים אפשרות להתנסות עם ביצוע חיבור וחיסור בצורות שונות. למשל, ספירה עם אצבעות, ציור של עצמים, ציור של קווים, תנועה על ציר המספרים (מצויר על דף נייר או על גבי סרגל), שינון לוח החיבור, חיבור וחיסור בטור ואפילו מחשבון. בעיני, הענקת מגוון הכלים הללו לילד במהלך גן חובה וכיתה א' יכולים להשפיע על ההישגים במתמטיקה לאורך שנים רבות.

לקריאה נוספת בבלוג: על מתמטיקה, פיזיקה ופוליסמנטיות

מומלץ לקרוא גם את: המשמעויות השונות של החיסור ותרומתן לפיתוח החשיבה מאת תלמה גביש

על בקוגנים, גוגוסים וגוגואים

מדהים באיזו מהירות מצליחים להחדיר אופנות חדשות אצל הילדים. לא הייתי מודע לכך עד לשנה זו, בה שני הילדים הגדולים שלי עלו לכיתה א'. בתחילת השנה הם השתגעו על הבקוגנים, מין צעצוע עגול עם מגנט שנפתח כשהמגנט נמשך למתכת. לא עברו יותר מכמה ימים מהרגע שבו שמעתי את המילה בקוגן לראשונה בחיי עד שהבנתי שלכל החברים בכיתה כבר יש אוסף של בקוגנים, והילדים שלי מרגישים מקופחים. מי שהצילה את המצב הייתה אמי שקנתה מיד חפיסת בקוגנים. הילדים זיהו את נקודת החולשה שלה והחלו לנהל איתה שיחות יומיומיות על בקוגנים.

היא לא כל כך עמדה בלחץ ואחרי חקירה מאומצת נודע לי שהיא עומדת לקנות כמות מסחרית של בקוגנים שתספיק לנו עד סוף בית הספר היסודי, לפחות. עצרתי אותה ברגע האחרון לפני שהיא יצאה מהבית לכיוון חנות הצעצועים. פשוט, הילדים הביאו הביתה קלפי סופר-גול עם תמונות של כדורגלנים ומיד הבנתי שהבקוגן כבר אאוט. הבקוגנים המסכנים מצאו את עצמם זרוקים בחדר. אחרי שבוע של לחץ כבד הייתה זו אשתי שנכנעה ונסעה לקנות חפיסת קלפי סופר-גול לכל ילד. בינתיים תכננתי לפרק את המגנט של אחד הבקוגנים השבורים לצורך הדגמות שאני מבצע, אבל הילדים תפסו אותי על חם והסבירו לי שאסור לי בשום פנים ואופן לפגוע בבקוגן, אפילו אם הוא שבור או חלילה מזויף.

 בקוגן עם מגנט על קלף מיוחד שמכיל בתוכו משטח מתכתי

אמרתי לג'ודי לא לקנות יותר מחפיסה אחת וצדקתי. ראשית - הם הרוויחו המון קלפים מהחברים, ושנית - האופנה הזו נמשכה פחות מחודש, כפי שבוודאי ניחשתם. לצעצוע הבא כבר הייתי מוכן. "אבא תקנה לי גוגוסים". "אין בעיה, אם תתקדם עשרה עמודים בספר המתמטיקה תקבל חבילה של הדבר הזה שאמרת". חשבתי שזה היה תרגיל מתוחכם מצידי - הרי ממילא אצטרך לקנות אותם בסופו של דבר... אבל, בעצם, אולי הם אלו שעבדו עלי, כי הם ממילא אוהבים לפתור את התרגילים מהספר.

בכל אופן, את עשרת העמודים הם סיימו בצ'יק, והגיעה שעת התשלום. ג'ודי נסעה עם ראם ויחד הם קנו חבילת גוגוסים לכל אחד מהבנים. ראם עצמו נזכר שהוא פתר רק תשעה עמודים ולא הסכים לפתוח את החבילה עד שישבנו באותו ערב ופתרנו עמוד נוסף, ועוד כמה ליתר ביטחון. זו הייתה חווייה לראות אותם שמחים כל כך עם הגוגוסים. למחרת התעקש ראם ללמד אותי איך משחקים בזה. ניסיתי להתחמק, אבל עכשיו חופשת פסח ואין לאן לברוח, אז הסכמתי. מתברר שיש המון משחקי גוגוסים עם חוקים שונים ומשונים. מאוד חשובה ההכרזה בתחילת המשחק - לצירופים: "על אמת" ו"עם החזרות" יש משמעויות דקות שטרם הבנתי לעומק. אבל המשחקים עצמם נראו לי מוכרים - הם היו כמעט זהים למשחקי הגוגואים ששיחקתי בילדותי.

 גוגוסים

"האם במקרה השם גוגוסים כל כך דומה לגוגואים?", שאלתי את עצמי. הילד לא הבין על מה אני מדבר, ואילו אני חשבתי על הימים שבהם המשחק הזה היה בחינם, וכל מה שהיה צריך זה לאכול משמשים. "בעוד חודשיים אני אביא לך משחק שאין לאף אחד בכיתה", אמרתי לראם והעיניים שלו נדלקו. עכשיו נשאר לחכות ולראות אם התוכנית הזדונית שלי להחזרת הגוגואים תצליח. מצד אחד הגוגואים נראים קצת מיושנים, אבל מצד שני האופנות הרי מתחלפות כל כך מהר, אז מי יודע?

גוגואים

קרדיט לתמונות:
onecrazyweasel ב-Flickr
WissensDürster בוויקישיתוף
Fir0002 בוויקישיתוף