חינוך מדעי בדרום

לפני כמה שבועות פנתה אלי מישהי שעובדת בטלוויזיה ורצתה להיפגש איתי בדחיפות על מנת לדבר איתי על נושא מסוים. היא שאלה אותי מתי המועד הקרוב ביותר שבו אהיה במרכז או לפחות קרוב למרכז. בתמימותי עניתי לה שלמחרת אני מגיע לקריית מלאכי. אחרי רגע של מבוכה הבנתי שהיא לא בדיוק יודעת איפה זה או לפחות חושבת שקריית מלאכי נמצאת אי שם בדרום הרחוק והמופגז. בסופו של דבר קבענו להיפגש בשבוע הבא בגוש דן המצומצם.

המקרה הזה הזכיר לי עד כמה תושבי המרכז, או לפחות חלקם, מנותקים מיתר הארץ. הרי הנסיעה מתל אביב לקריית מלאכי לא אורכת יותר מ-40 דקות. למעשה, אני נוסע כמה פעמים בשבוע מביתי בליבנה, שנמצאת בין באר שבע לערד, לאזור המרכז וצפונה ממנו, והנסיעה לא אורכת יותר משעה ו-45 דקות. אגב, זה פרק זמן מצוין עבורי לחזור בראש על ההרצאה, לשנן את הדגשים שאני רוצה להעביר ולהגיע מוכן וממוקד לפעילות.

אחת הסיבות שבגינן עברנו מרחובות לליבנה לפני כמה שנים הייתה הרצון לקדם את החינוך המדעי בדרום, ואנו אכן מנסים להעביר כמה שיותר פעילויות באזור הנגב. אגב, ההבדל בחשיפה למדע בין תושבי הדרום למרכז הוא גדול. התלמידים שאנו פוגשים בדרום נחשפים למדע בעיקר דרך הטלוויזיה ופחות באופן של ניסויים עצמיים, ואילו התלמידים במרכז שמתעניינים במדע יכולים בדרך כלל למצוא חוגים או פעילויות העשרה קרוב לבית, ולחוות את המדע באופן ישיר ובלתי-אמצעי.

נגינה עם מצקת על קרח יבש בפעילות לילדים והורים שנערכה בדרום

אני בכוונה לא מתייחס כאן ללימודי המדע בבתי הספר, כי הרמה שלהם בכל הארץ נמוכה למדי. למעשה, עד בית הספר התיכון החשיפה למדע אמיתי, שיכול לשמש את התלמידים מאוחר יותר בלימודים גבוהים באוניברסיטה, היא אפסית. ההבדל, לדעתי, בין המרכז לפריפריה אינו נובע מרמת הלימודים בבית הספר, אלא מההיצע של פעילויות ההעשרה במדעים ובתחומים אחרים, והיצע זה יוצר פער ברמת הידע הממוצעת.

מצד שני, רמת הסקרנות של התלמידים שאנו פוגשים בדרום היא אדירה. זהו כיף אדיר עבורנו ללמד אותם, לבנות איתם ניסויים ולבצע איתם פעולות חקר. הסיפוק שלנו נובע בעיקר מרמת העניין שהתלמידים מגלים כשהם נחשפים לחומרי ניסוי מיוחדים ולציוד מעבדתי מתקדם. בקורסים שנמשכים שבועות או חודשים אפשר להבחין בעלייה תלולה ברמת הידע ובהתפתחות של מוטיבציה ללמוד מדע בעתיד, ולא פחות חשוב - ניתן לראות שינויים בדפוסי החשיבה שהופכים להיות מדעיים וביקורתיים יותר.

כשג'ודי שאלה תלמידה שלה בסיום הקורס מה תרצי לעשות כשתהי גדולה, הילדה ענתה: "אני רוצה להיות מדענית - כמוך". האם יש סיפוק חינוכי גדול מזה?

צירופי מקרים

לא מזמן סיפרתי לילדים שלי על חבר ילדות ועל כמה הרפתקאות שהיו לי איתו יחד. כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מאותו חבר אחרי שלא ראיתי אותו בערך 25 שנה. אני עוד לא יודע איך הוא מצא אותי, אבל אני חייב להודות שהתרגשתי, גם מהמייל וגם מצירוף המקרים.

באותו שבוע התעוררתי בוקר אחד לאחר שחלמתי חלום מוזר שבו הופיע עמית מעבודה קודמת שלי. בערב של אותו יום התקשר אלי האיש, אחרי שלא דיברנו כמה שנים, ובפיו בקשה מוזרה. מרוב תדהמה בקושי יכולתי לדבר. צריך להוסיף שהאיש מעולם לא התקשר אלי קודם לכן, ולמען האמת אנחנו בכלל לא היינו מיודדים.

אלו הם שני צירופי מקרים שנראו לי מדהימים אז ועדיין מדהימים אותי היום. אבל אם אני חושב לעומק אז אולי אין צורך להתלהב כל כך. אני הרי מספר לילדים שלי סיפורים בכל יום כמעט - בחלקם מופיעות דמויות היסטוריות, חלקם סיפורים דמיוניים וחלקם עוסקים במכרים שלי. לא מן הנמנע שמדי פעם ייווצר קשר מחודש עם אחד מאותם חברים ותיקים שלי, ולא מן הנמנע שלפחות פעם אחת זה יקרה זמן קצר אחרי שאני נזכר בו ומספר עליו. בואו נגיד שאם המלכה אליזבת הייתה מתקשרת אלי בדיוק כשסיפרתי לילדים על בית המלוכה האנגלי הייתי אמור להיות קצת יותר מופתע.

ומה לגבי החלום? בכל לילה אנו חולמים כמה חלומות. אני בדרך כלל זוכר באופן קלוש חלום אחד או שניים במשך אותו יום ואז שוכח. החלום ההוא נחרט בזכרוני רק מפני שבערב מושא החלום התקשר אלי. הגיוני שאירוע כזה יקרה פעם בכמה זמן, גם כשמדובר באדם שאני לא נמצא איתו בקשר.

אני אוהב לשמוע על צירופי מקרים וכשקורה לי צירוף מקרים מעניין אני זוכר אותו לזמן רב. אני חושב שרבים מאתנו נוטים לזכור את צירופי המקרים בגלל החן שבהם, ולא זוכרים את המקרים הרבים מאוד מאוד שבהם צירופי מקרים לא התרחשו.

קשה למצוא דרך הסתברותית מדויקת שבעזרתה ניתן יהיה לקבוע מהו צירוף מקרים אמיתי שהסיכוי להתרחשותו הוא אכן אפסי. כבר היה מי שקבע, ספק בהומור, כי כל אדם צפוי לחוות נס פעם בחודש. הקביעה הזו קרויה חוק ליטלווד והיא מבוססת על החישוב הבא: נניח שההסתברות להתרחשותו של נס היא אחד למיליון; אם אדם ערני לסובב אותו במשך 10 שעות ביממה, אז בחודש יש לו כמיליון שניות של ערנות; לכן הגיוני שהוא יחווה נס בערך פעם בחודש. אני לא נכנס פה לחישובי הסתברות מדויקים משום שהחוק הזה לא נועד להיות מדויק, אבל הרעיון מובן: הגיוני שיקרו לנו כמה צירופי מקרים מדי שנה.

ולמרות כל זאת, אני נהנה להיזכר בשני צירופי המקרים שקרו לי באופן אישי לא מזמן, ולמי שמעוניין לקרוא על כמה צירופי מקרים היסטוריים מדהימים במיוחד אני ממליץ על הרשימה צירוף מקרים: תעלומה או עניין של הסתברות מתוך הבלוג רשימות מן התיבה הלבנה של יהודה בלו.

פעילות מדע בבית החולים

כשהקמתי עם ג'ודי את המיזם החינוכי שלנו מדע פשוט החלטנו שכאשר נתאושש קצת מההשקעה הראשונית בציוד, נתחיל להתנדב פעם בחודש-חודשיים ולהופיע בחינם בפני ילדים שנמצאים במצב לא טוב. אתמול בבוקר הגענו לבית החולים סורוקה על מנת להופיע בפני ילדים מאושפזים. רציתי לשתף אתכם בחוויה מיוחדת זו.

הופתענו לגלות שבסורוקה פועל מרכז חינוכי המונה 20 מורים ואנשי צוות רבים נוספים. כשהגענו למיון ילדים, פגשנו את המורה למדעים - שחר. שחר עזר לנו עם הציוד הרב שהבאנו והוביל אותנו למחלקת אשפוז ילדים. התחלנו את הפעילות עם קהל קטן של 4 ילדים, אבל לאט-לאט הגיעו עוד ילדים, כך שאחרי חצי שעה החדר כבר היה מלא. היה מעניין לראות את הילדים המתלבטים שעומדים בפתח החדר ומתביישים להיכנס. שחר עזר לנו להכניס את כולם, והפעילות הפכה לחגיגה גדולה.

בחרנו להציג בפני הילדים מופע מיוחד שלנו שעוסק בקרח יבש - פחמן דו-חמצני מוצק. זה מופע שאנו אוהבים להראות כשיש לנו קהל ילדים רב-גילאי, משום שהוא חווייתי במיוחד ומשום שהניסויים עצמם מסבירים די טוב את הנושא. ידענו שחלק מהילדים לא שולט טוב בעברית ורצינו להראות להם הרבה ניסויים עם קצת הסברים. בסופו של דבר, בזכות השאלות וההתלהבות, הארכנו ולא ויתרנו על ההסברים.

מעולם לא ביקרתי בבית החולים כצופה מן הצד, שלא בא לבקר חולה ושאיננו חולה בעצמו. מבט כזה נותן פרספקטיבה אחרת, ואתה רואה עד כמה הילדים עצובים ועד כמה ההורים מודאגים. רצינו להשכיח מהם קצת את הצרות, ובאותה הזדמנות גם להעשיר את הידע שלהם.

התחנה השנייה שלנו הייתה המרגשת ביותר - המחלקה האונקולוגית. כאן נמצאים ילדים שמאושפזים לזמן ארוך, והאווירה קשה יותר, למרות שהצוות עושה המון על מנת לשמח את הילדים. הופענו בחדר קטן שבו ישבו שלושה ילדים. ביקשו מאתנו לחכות לילדה נוספת. "היא תאהב את המופע שלכם, כי היא יודעת המון", אמר לנו שחר. היה שווה לחכות כי הילדה באמת ידעה המון ולדעתי היא גם אהבה את הדברים שהראנו.

באחד הניסויים אנחנו ממלאים בלון בקרח יבש וממתינים לראות אותו מתנפח בעצמו ולפעמים גם מתפוצץ. לבקשת הילדה מילאנו את הבלון בהרבה קרח יבש והוא אכן התנפח מאוד, אבל סירב להתפוצץ. היא ביקשה שאני אעזור לו להתפוצץ וכך עשיתי. הרעש של הפיצוץ היה חזק באופן מיוחד, בגלל שהבלון היה מתוח מאוד. בואו נאמר שהפיצוץ גרם לבהלה קלה במחלקה, אבל העיקר שהקהל יצא מרוצה...

התחנה האחרונה שלנו הייתה במחלקה הכירורגית. כאן פגשנו קבוצה של ילדים שובבים, שבהתחלה התביישו להיכנס לחדר. בעזרת ההורים שלהם שכנענו אותם להיכנס, ומאותו רגע הם התחילו לעשות לנו בלגן, במובן החיובי כמובן. אני אוהב ילדים שמתלהבים ממדע. קרה לי לא פעם שמרוב התלהבות הילדים שבפניהם הופעתי קצת איבדו שליטה, וזה בערך מה שקרה גם הפעם. תוך כדי כך, אחד הילדים השובבים המציא ניסוי שהרשים מאוד את הקהל וזה הגביר עוד יותר את ההתלהבות שלו ושל חבריו. המופע נמשך למעלה משעה, אבל יכולנו להמשיך עוד. נאלצנו לסיים רק כי הייתה לנו התחייבות נוספת להמשך היום.

אני וג'ודי יצאנו מבית החולים מרוצים מאוד, בידיעה שאנו הולכים להמשיך להתנדב שוב בסורוקה ובמקומות אחרים.

ליקוי החמה של 1999

ביום שלישי הקרוב, 4 בינואר 2011, בשעות הבוקר, צפוי להתרחש ליקוי חמה חלקי שייראה בישראל. יואב לנדסמן מספר על הליקוי הצפוי בבלוג הנהדר שלו מסה קריטית.

לצערי, עוד לא זכיתי להגשים את החלום לראות ליקוי חמה מלא, אבל ראיתי כמה ליקויים חלקיים כאן בישראל. ב-11 באוגוסט 1999 עמדתי לקראת סיום שירות הקבע והחלטתי לנצל אחד מימי החופשה הרבים שהצטברו לי על מנת לנסוע לבית הורי ולהראות להם ליקוי חמה חלקי דרך מסנן מתאים שחוסם את מרבית אור השמש (לפרטים מדויקים אודות הציוד שבעזרתו ניתן לצפות בליקוי חמה אני ממליץ להיכנס לרשומה של יואב).

ליקוי חמה חלקי מהחלל כפי שצולם על ידי לוויין המחקר SDO. אין חפיפה בין המועדים שבהם נראה ליקוי חמה מהלוויין ובין המועדים שבהם נראה ליקוי חמה מכדור הארץ. (מקור: SDO NASA)

בתחנת האוטובוס בבאר שבע חיכו כמה אנשים. האוטובוס איחר להגיע וראיתי שאחת הנשים עצבנית בטירוף. שאלתי אותה אם אני יכול לעזור, והיא הסבירה לי שהיא ממהרת הביתה בגלל הליקוי. שמחתי שמצאתי בת-שיחה ויש לנו נושא עניין משותף. התחלנו לדבר ואני סיפרתי לה על הכמות האסטרונומית של הטעויות שמצאתי בכתבות בעיתונים אודות הליקוי. אני זוכר שהכתבות הללו נתנו לקורא תחושה כאילו יש סכנה בליקוי עצמו. "אני מודעת לסכנה, ולכן אני ממהרת להגיע הביתה. אני צריכה לנעול את הילדים בבית עד שהליקוי ייגמר", היא אמרה. השמחה ההתחלתית הפכה לאכזבה. מה עוד שהיא לא הסכימה להקשיב לי כשניסיתי להסביר לה שאין שום סכנה, אלא אם כן מסתכלים ישירות על השמש, פעולה שאינה מומלצת בשום מקרה, גם כשאין ליקוי.

הסכנה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שאנשים יתפתו להסתכל ישירות על השמש על מנת לראות את ליקוי החמה החלקי. כשאנו מסתכלים על השמש, התגובה המיידית שלנו היא לעצום את העיניים, כך שנזק יכול להיגרם רק אם מתאמצים להסתכל על השמש עם עיניים פקוחות או שמסתכלים עליה בעזרת משקפת או טלסקופ. חבל שהעיתונים של אותם ימים לא בחרו לספק הסברים מדעיים אודות הליקוי ולהדריך את הקוראים כיצד ניתן לצפות בליקוי בבטחה, אלא העדיפו להפחיד את הציבור. כיום אני כבר כמעט שלא קורא עיתונים, כך שאני לא יודע מה בחרו לכתוב הפעם. אבל לפחות מעודד אותי לדעת שמי שבאמת מתעניין יוכל למצוא תשובות באינטרנט. יש את הבלוג של יואב לנדסמן שהזכרתי בפתיח ואת הטור של יגאל פת-אל ב-ynet ובוודאי ניתן למצוא עוד כמה כותבים שמספקים מידע אמין לגבי הליקוי.

כל הסיפור הזה מזכיר לי את אותם ליקויים היסטוריים שגרמו לפאניקה ולבהלה. המוכר ביותר הוא כנראה ליקוי הירח שאותו חזה קולומבוס בשנת 1504. תושבי ג'מייקה סיפקו מזון, ציוד וכוח אדם לקולומבוס ולאנשיו, אבל סבלו מיחס גרוע מצד הספרדים, ולכן הם החליטו להפסיק את אספקת המזון והציוד. קולומבוס ידע שבעוד כמה ימים יתרחש ליקוי לבנה והחליט לערוך הצגה. לפני שהחל הליקוי הוא אמר לתושבים המקומיים שהכל-יכול לא מרוצה מהיחס שלהם לקולומבוס ולאנשיו ועל כן החליט הכל-יכול להעלים את הירח. הירח אכן החל להיעלם. קולומבוס הסביר שאם הם יבטיחו לספק לו מזון וציוד הוא יבקש מהכל-יכול לבטל את רוע הגזירה. המקומיים הסכימו וקולומבוס המשיך בהצגה. אחרי זמן מה הוא הודיע שהכל-יכול החליט להחזיר את הירח. באותו רגע נגמר החצי הראשון של הליקוי והירח החל להתמלא מחדש.

אם אתם חושבים שמדובר בתקופה רחוקה, ושהיום לא יכול לקרות דבר כזה, יש לכם טעות. בשנת 2001 פרצו מהומות בניגריה על רקע היעלמות הירח בעת ליקוי לבנה. תושבים מוסלמים תקפו מטרות נוצריות משום שלדבריהם החטאים שלהם הביאו להיעלמות הירח.

אני משוכנע שמרבית תושבי העולם, אפילו כיום, לא יודעים מה גורם לליקויי מאורות, ובקושי מכירים את מערכת השמש. לדעתי יש רק דרך אחת להילחם בבערות: חינוך מדעי. אני סבור שכל אדם זכאי לקבל חינוך מדעי בסיסי שייאפשר לו להבין, ולו באופן חלקי, את תופעות הטבע ואת העולם הטכנולוגי המודרני. זו הסיבה לכך שאני מקדיש את מרבית זמני לפיתוח תכניות מדעיות לילדים והרצאות לקהל הרחב, ושאני מתכוון לבלות את הבוקר של יום שלישי הקרוב בגני ילדים על מנת להסביר לחבר'ה הצעירים קצת על ליקוי חמה.

מסלול ליקוי החמה החלקי ב-4 בינואר 2011. באזור האפור ייראה ליקוי חלקי, באיזור הכהה יהיה עדיין לילה ובאזור הבהיר יהיה יום ללא ליקוי. הזמן המצוין בצד ימין למעלה הוא שעון גריניץ' - בישראל יש להוסיף שעתיים. (יוצר האנימציה: A.T Sinclair עבור NASA)

לקריאה נוספת: שמש באיילון דום, וירח במצפה רמון בבלוג מדע ושאר רוח של אורן פרבר

מקרר פתוח ואוורור הבית

שוב תפסתי את עצמי מעיר לילדים על משהו שאני לא בטוח בו. "תסגור מיד את דלת המקרר, לפני שהוא מתקלקל", אמרתי לו. מזל שהפעם הוא לא שאל "למה?", וכך היה לי זמן לחפש תשובה.

ראשית, כמה מילים על המושג המרכזי בפוסט הזה: זרימת חום. בלשון הדיבור המילה חום מתייחסת לטמפרטורה, אבל במדע יש הבדל בין השניים. בפיזיקה חום קשור תמיד למעבר של אנרגיה מעצם אחד לעצם אחר, ולכן יש לומר זרימת חום כשמתייחסים לחום באופן מדעי. מעבר האנרגיה הקרוי זרימת חום נובע מהפרשי טמפרטורות בין שני עצמים או בין אזורים שונים בעצם אחד. זו טעות להתייחס לחום ככמות אנרגיה שאגורה בעצם. לאנרגיה זו יש שם אחר - אנרגיה פנימית. לפי החוק הראשון של התרמודינמיקה השינוי באנרגיה הפנימית שווה לחום שזרם פנימה פחות העבודה שנעשתה על ידי העצם. זהו בעצם חוק שימור האנרגיה בניסוח תרמודינמי.

החוק השני של התרמודימיקה מתייחס לכיוון זרימת החום. לפי החוק הזה, החום זורם באופן ספונטני מעצם חם לעצם קר. המקרר, לעומת זאת, מצליח לגרום לחום לזרום מתוכו החוצה, כלומר הוא מעביר חום ממקום קר למקום חם יותר. הפעולה הזו מנוגדת לחוק השני, והיא לא יכולה להתרחש באופן ספונטני. זרימת החום מהמקרר החוצה מתרחשת בזכות השקעה חיצונית של אנרגיה - החשמל שהמקרר צורך.

מה קורה כשפותחים את דלת המקרר? חום זורם פנימה בשתי צורות: הולכה והסעה. ההולכה נובעת ממגע בין האוויר החם שבחוץ לאוויר הקר שבמקרר, וההסעה מתרחשת באמצעות זרימה של אוויר חם פנימה ואוויר קר החוצה. התוצאה היא התחממות החלל הפנימי של המקרר, וכעת המנוע שלו צריך לעבוד קשה יותר על מנת לקרר חזרה.

השאלה המרכזית היא כמה חום זורם פנימה כשפותחים את דלת המקרר ובכמה מעלות משתנה הטמפרטורה. התשובה נעוצה במושג קיבול חום. קיבול חום הוא כמות החום הזורמת חלקי השינוי בטמפרטורה. קיבול החום ליחידת נפח של האוויר, ושל גזים בכלל, נמוך מאוד בגלל הצפיפות הנמוכה שלהם. המשמעות היא שהאוויר במקרר מתחמם מהר מאוד, אף על פי שכמות החום שנכנסה פנימה היא קטנה. קיבול החום של מוצקים ושל נוזלים גדול בערך פי אלף - זהו היחס האופייני בין צפיפות האטומים של מוצק לצפיפות האטומים של גז. המשמעות היא שאותו חום שנכנס לתוך המקרר כמעט שלא מחמם את מוצרי המזון בתוך המקרר, את המדפים ואת קירות המקרר.

אם כך, פתיחת דלת המקרר, אפילו למשך חצי דקה או דקה, תחמם מעט מאוד את מוצרי המזון, ולאחר סגירת הדלת הם יקררו במהירות את האוויר במקרר מבלי שהמנוע יצטרך להתאמץ. ברור שפתיחת הדלת לפרק זמן ארוך, מספר דקות ומעלה, איננה מומלצת.

הצורך לאוורר את הבית בחורף מציב בעיה דומה. נניח שחיממנו את החדר ואנו לא רוצים שהוא יתקרר, אבל רוצים שייכנס אוויר נקי מבחוץ. פתיחה של החלון לפרק זמן של כחצי דקה תאפשר החלפת אוויר מהירה בתהליך של דיפוזיה (פעפוע), אבל לא תגרום לזרימה גדולה של חום מתוך החדר. העצמים המוצקים בחדר, שכוללים במקרה זה את הרהיטים, חלק מעובי הקירות ולמעשה גם אותנו, לא יתקררו כמעט במשך אותה דקה. לאחר סגירת החלון אותם עצמים מוצקים יחממו במהירות את האוויר כמעט לטמפרטורה שבה הוא היה לפני פתיחת החלון. השארת חריץ צר בחלון לכמה שעות פחות יעילה מבחינה זו, משום שכמות החום המצטברת שתזרום החוצה עלולה להיות גדולה, והחדר יתקרר.

המסקנה, אם כן, היא לא להתעצבן על הילדים המתלבטים שעומדים מול מקרר פתוח, ולא לצעוק על מי שרוצה לאוורר את החדר ביום חורף קר, ובכלל להיות רגועים...

לקריאה נוספת:
* Physics in daily life: heating problems, L.J.F. (Jo) Hermans
* כמה חם היה? פוסט לכבוד חורף מבולבל, בבלוג מסה קריטית של יואב לנדסמן
* חוק דולון-פטי (Dulong-Petit law) שבעזרתו ניתן להעריך את קיבול החום של חומרים שונים. לפי החוק הזה התרומה של אטום כלשהו לקיבול החום של החומר היא זהה, ללא תלות בזהות האטום. חקר הסטיות מהחוק הזה היוו צעד חשוב בהתפתחות הפיזיקה המודרנית.

מיתוס אחר שכתבתי עליו: האם מסוכן לשבת קרוב לטלוויזיה?

קרדיט לתמונה: צבא ארצות הברית

חינוך ביתי

בזמנו התבקשתי על ידי אחד מקוראי הבלוג לחוות את דעתי על חינוך ביתי. התמהמתי עם התשובה, בין היתר כי אני מתחבט בה לא מעט באופן אישי. אחרי התלבטות ארוכה, שלחנו את ילדינו לבית ספר רגיל. ההתלבטות נובעת מכך שמערכת החינוך בישראל באמת גרועה. כך היה כשאני למדתי בבית ספר וכך זה גם היום. מובן שיש מקומות ברמה גבוהה, אבל הם היוצאים מן הכלל.

רמת ההוראה הממוצעת בבתי הספר נמוכה. הסיבה הראשונה היא הרמה הממוצעת של המורים: להרבה מורים אין את הכישורים הנדרשים להוראה ואין את הידע הדרוש. הסיבה השנייה קשורה לתנאי העבודה - המורים לא מקבלים בדרך כלל את הכלים הנדרשים. הם לא עוברים הכשרות מתאימות, אין להם מקום שקט בבית הספר שבו יוכלו להכין מערכי שיעור, אין להם אפילו מחשב אישי בעבודה, ובכלל אין להם ציוד עזר מתאים. מה גם שהכיתות גדולות מאוד והמורים לא מסוגלים לתת יחס אישי לתלמידים. יחס אישי לכל תלמיד, למשל בצורת פגישה שבועית אישית, הוא מצרך כל כך חשוב, ובלעדיו קשה לי לראות כיצד יכול מורה לקדם את התלמידים לפי צורכיהם.

בעיה נוספת בבתי הספר היא האלימות. קיימת אלימות בין תלמידים וקיים מתח מתמיד. אני מאמין שאם בית הספר היה מקום מעניין יותר, מאתגר יותר ותומך יותר, רמת האלימות הייתה יורדת. אבל זה לא המצב. האלימות הפיזית והמילולית יוצרת מתח שלילי שמשפיע לרעה על הילדים גם בבית. חינוך ביתי, לעומת זאת, יכול להתקיים באווירה שלווה ונינוחה. יתרה מכך, בעיני הוא מהווה צעד חשוב של הורה שלוקח אחריות מלאה על חינוך ילדיו.

יחד עם זאת, בחרנו לשלוח את ילדינו לבית הספר. הסיבה הראשונה היא שבית הספר מהווה מעין מגרש משחקים לחיים שאחר כך, והילד יכול לבנות בו כישורים חברתיים בתנאים שאנו לא יכולים להעניק לו בסביבה הביתית המוגנת. בית הספר הוא גם מקום שבו הילדים זוכים לעצמאות, והם מחויבים, לראשונה בחייהם, לפתור בעיות בכוחות עצמם. אפילו המפגש עם מורים רבים, חלקם טובים יותר חלקם פחות, מאפשר לילד להיחשף למגוון דרכי לימוד ולדעות שונות, דבר שעוזר לו לגבש את אישיותו. יתרונות נוספים של בית הספר קשורים לפעילויות העשרה, כמו טיולים, סיורים, הרצאות וכדומה - פעילויות שקשה להורה לארגן לבד.

חוץ מזה, יש כמובן את הצורך של ההורים לעבוד, מה שעלול להיות קשה מאוד כשנמצאים עם הילדים כל היום. בנוסף לכך, אני צריך להודות שלי יש גם צורך לנוח מהילדים, כמו שלילדים יש צורך לנוח מההורים, ובית הספר מהווה פתרון מצוין למטרה זו.

בסופו של דבר שלחתי את ילדי לבית הספר, אבל אני משקיע בהם שעות רבות אחרי הלימודים ובסופי שבוע, כך שחלק גדול מהחינוך ניתן להם בבית. אני לא סומך על בית הספר מבחינה לימודית, ובהיבט חשוב לא פחות - אני משוכנע שאין מישהו בצוות בית הספר שיכול לעזור להם בשעת צרה. לכן אני נהנה לעשות איתם בבית ניסויים מדעיים, לספר סיפורים היסטוריים, לקרוא יחד איתם בתנ"ך, לתת להם שאלות אתגר במתמטיקה, לקרוא באנגלית, לשחק כדורגל ובעיקר להקשיב.

לקריאה נוספת:
שאלות ותשובות על חינוך ביתי
המשימה: לעניין את התלמיד (בבלוג זה)
תכניות מדע שאנו מציעים לקבוצות של ילדים הלומדים בחינוך ביתי

נשיכת פיטבול

הבן שלי ננשך אתמול על ידי פיטבול. היה לנו מזל גדול ובזכות התושייה שלו ושל אשתי הוא יצא מזה בפציעה בלבד.

שחר התלווה לג'ודי כשהיא הלכה להביא את שקד מהגן. במשעול המוביל אל הגן זינק עליו בפתאומיות פיטבול אימתני והפיל אותו על שיח בצדי השביל. תוך כדי כך נעץ הכלב את שיניו בירך של שחר. שחר לא איבד את העשתונות ונלחם חזרה, וג'ודי הגיבה באינסטינקטיביות והחלה לזרוק על הכלב אבנים. הנחישות שלהם עשתה את שלה, והכלב החליט לסגת לחצר של הבית ממנו הוא יצא. שחר רץ הביתה, ואני שהייתי בבית שטפתי מיד את הפצע עם מים וסבון במשך עשר דקות. זו פעולה חיונית בכל מקרה של נשיכה, שחייבת להתבצע כמה שיותר מהר. השלמנו את הטיפול הביתי באמצעות פולידין שמרחנו בנדיבות על הפצעים העמוקים.

כלב פיטבול. מקור: ויקימדיה

אחר כך התקשרתי לווטרינר האזורי. זה מספר טלפון חשוב שכדאי לשמור בנייד. מי שגר בעיר יכול להתקשר למוקד העירוני בטלפון 106, אבל תמיד עדיף לדבר ישירות עם הווטרינר. הוא הגיע מהר ולכד את הכלב. העברת הכלב להסגר בן 10 ימים חשובה, משום שאם בזמן הזה הכלב מת מכלבת חובה לתת מיד סדרת חיסונים נגד כלבת לכל מי שננשך על ידו. כלבת היא מחלה נגיפית קטלנית שמועברת דרך הרוק בשלב הסופי שלה, שנמשך עד עשרה ימים. חשוב לדבר גם עם לשכת הבריאות המחוזית, אבל אותם לא השגתי. ננסה שוב ביום ראשון. אליהם צריך להגיע עם פנקס חיסונים. בינתיים נסענו למרפאת חירום של קופת החולים, שגם אליה צריך לבוא עם פנחס חיסונים. הילד קיבל חיסון נגד טטנוס והאחיות טיפלו בפצעים. האחיות והרופאה נבהלו מעומק הנשיכות. בסופו של יום ארוך נתנו עדות והגשנו תלונה במשטרה.

אני מפרסם את הרשומה הזו משתי סיבות. ראשית, אני רוצה לעזור ולספק סדר פעולות למי שעובר חווייה דומה. ובנוסף לכך יש לי מסר להעביר. אני אוהב כלבים ואני מחשיב את עצמי כאדם שיודע ליצור קשר עם כלבים ובמקרים רבים לחזות את התנהגותם. אבל פיטבול ואמסטף הם כלבים בעלי התנהגות בלתי צפויה לחלוטין כלפי זרים. אפילו בעל הכלב, שמכיר את הכלב היטב, לא יכול לצפות את ההתנהגות שלו כשהוא יפגוש כלב אחר או אדם זר. הרבה פעמים הפיטבול מתנהג בחביבות עם זרים, אבל זה מטעה, כי הוא עלול לנשוך עובר אורח בצורה קטלנית מבלי לתת סימן מקדים כלשהו.

יש כמה דרכים להתמודד עם כלב אגרסיבי שמאיים עלינו. להרים אבן ולזרוק במקרה הצורך הוא טריק יעיל מאוד שלמדתי מאבי שנהג לרוץ מרחקים ארוכים מדי יום והיה נתקל לא פעם בכלבים מאיימים. אשתי למדה ממני את השיטה ואתמול יישמה אותה בצורה מושלמת. שיטה נוספת היא לעצור ולצעוק על הכלב בקול סמכותי. בשום פנים לא לברוח בריצה. פעם בילדותי ברחתי מדוברמן של חבר והכלב רץ אחרי דרך ארוכה עד שהצליח לשרוט אותי. אם צריך להתרחק יש לעשות זאת בצעד מהיר ובטוח, אבל לא בריצה. קראתי פעם על שיטה נוספת - להתנהג בשיגעון. עדיין לא ניסיתי.

הבעיה עם פיטבול ואמסטף שאיתם זה לא תמיד עובד. הם חזקים מדי ובלתי צפויים. אני מבין את אלו שאוהבים אותם, כי הכלבים הללו הם בדרך כלל חברים טובים של הבעלים שלהם, אבל אני סבור שבטחון הציבור קודם ואין מקום להרשות החזקת כלבים אלו בישראל.

קישור לאתר של משרד הבריאות: טיפול לאחר נשיכת כלב

מדע פשוט - העסק

בשעה טובה אני וג'ודי הקמנו עסק עצמאי. שמו של העסק מדע פשוט, כשם הבלוג שלי, ובמסגרתו אנו מתכוונים לעסוק באופן אינטנסיבי בפיתוח תכניות לימודים, הרצאות וסדנאות מדעיות לבני נוער ולמבוגרים והעברת חוגים לילדים ופעילויות לכיתות.

הקמת עסק עצמאי איננה דבר קל, במיוחד למי שלא מכיר מראש את כל הפרוצדורות הדרושות מול רשויות המס. הכנה טובה איפשרה לנו לעבור את השלב הראשוני בשלום, וכעת ההתנהלות מול הרשויות נראית פשוטה יותר. עסק עצמאי לא מתאים לכל אחד. הוא דורש השקעת זמן גדולה ונטילת סיכונים, אבל שתי סיבות עקרוניות דחפו אותנו בכל זאת לקחת את הסיכון: הרצון לנהל את זמן העבודה שלנו באופן עצמאי כך שנוכל להמשיך ולהשקיע שעות איכות רבות עם הילדים מדי יום והרצון להביא לפועל רעיונות חדשניים בתחום החינוך.

אנו מאמינים שניתן לשנות את מצבו של החינוך המדעי בארץ ואנו מציעים דרך חדשה לקרב את הילדים ואת בני הנוער למדע ולהקנות להם אוריינות מדעית בסיסית. אנו מציעים לתלמידים התנסות חווייתית בעזרת ניסויים מדעיים שהם עורכים איתנו ולבד. בעקבות ניסיון של שנים בפיתוח תכניות לימודים ותכניות העשרה מצאנו שזו הדרך היחידה לגרום להם להתעניין עד לרמה שהם צמאים להבין את התהליכים ואת ההסברים שמאחורי התופעות. וחשוב מכך: הם ממשיכים לקרוא ולחקור בבית. העברת שיעור מוצלח איננה משימה פשוטה, ודרושה לשם כך הכנה מעמיקה ומרצים מצוינים. אבל התמורה, בצורת ילדים מתעניינים שרוצים לשאול עוד ולהבין יותר, שווה את כל המאמץ.

עוד על התכניות שאנו מציעים ועל ה"אני מאמין" החינוכי שלנו באתר אינטרנט נפרד שאנו מתכוונים להקים בחודשים הקרובים. בינתיים, אני פונה למנהלי בתי ספר, מורים, מנהלי מתנ"סים ומארגני הרצאות למבוגרים לפנות לג'ודי (052-4553279) על מנת לתאם שיעור ניסיון.

לקריאה נוספת:
המשימה: לעניין את התלמיד

פרסקטי, פיזור בהאבהא וימיו המוקדמים של האינטרנט

בסתיו 1999 השתחררתי משירות הקבע והתלבטתי אם לעשות תואר שני בפיזיקה או בהנדסת אלקטרוניקה. דיברתי עם פרופ' אמנון מועלם מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בן-גוריון והוא הציע לי הצעה שלא ניתן לסרב לה: לבלות את הסמסטר הראשון במאיץ חלקיקים שנמצא במכון מחקר בפרסקטי, שליד רומא. אמרתי לו שאני רוצה לחשוב, והוא שאל: "מה, אתה נשוי?". עניתי שלא. "אז על מה יש לך לחשוב?", הוא אמר. הוא צדק, ולמחרת אמרתי לו שאני מסכים, תשובה שלא הפתיעה אותו בכלל. תוך ימים ספורים התארגנתי ויצאתי בטיסה לרומא.


למרות שפיספסתי את הסמסטר הראשון של התואר השני והיה לי די קשה בסמסטר הבא, במבט לאחור ההחלטה שלי הייתה נכונה. זו הייתה הזדמנות נהדרת עבורי להכיר באופן בלתי-אמצעי את התחום שבו עסקתי בעשר השנים הבאות, וחוץ מזה הכרתי קצת איטליה ואת האוכל האיטלקי שהוגש לנו מדי יום בארוחת הצהריים.

משום מה הקולגות שלי במכון המחקר האיטלקי היו בטוחים שאני דוקטורנט עם ניסיון בפיזיקת חלקיקים, ולכן הם התפלאו בכל פעם ששאלתי שאלות בסיסיות. החלטתי לשאול רק על נושאים מתקדמים ולנסות להשלים את החסר לבד בספרייה של מכון המחקר או בעזרת האינטרנט שהיה אז שונה מאוד מאיך שהוא נראה כיום.

מושג אחד שדי נתקעתי בו נקרא "פיזור בהאבהא" (Bhabha scattering). "האם לקחת בחשבון את פיזור בהאבהא?", הייתי שומע בכל פגישת עבודה. "פיזור בהאבהא יכול להסביר את זה", הם נהגו לומר זה לזה כשהוצגו תוצאות ראשוניות של הניסוי, וכמעט בכל פעם שהתקבלו תוצאות לא צפויות, שלא התאימו לתחזית, היה מי שצעק: "ואולי זה בגלל פיזור בהאבהא?".

לא מצאתי ספר שמסביר מה זה פיזור בהאבהא. מאמרים דווקא מצאתי, אבל ההנחה של הכותבים הייתה תמיד שהקורא מכיר את המושג. ניסיתי את כוחי באינטרנט, אבל למרות שעות של חיפושים לא הצלחתי למצוא אפילו רמז, מלבד מה שהיה ידוע לי כבר קודם: המושג קשור לפיזיקת החלקיקים. באותם ימים נהגתי לרשום לעצמי על פתק מושגים שאני רוצה להבין - בפיזיקה ובתחומים אחרים. פיזור בהאבהא עלה בגאווה לראש הרשימה.

באחת מפגישות העבודה שבהן השתתפתי דיברנו על התוצאות שהתקבלו זה עתה. אני לא זוכר את כל הפרטים, אלא רק שהתוצאות היו ממש מוזרות. בשלב מסוים השתרר שקט שנמשך כדקה. "אולי זה נובע מפיזור בהאבהא?", אמרתי בשקט. הם לא היו רגילים לשמוע אותי, וכולם הסתובבו מיד לעברי. אחרי כמה שניות מישהו אמר: "אני חושב שכן". "נכון", "בהחלט", אמרו שאר המשתתפים והמשתתפות, ואני הרגשתי גאווה, אבל את המושג עדיין לא הבנתי. למעשה, ביררתי את משמעותו רק כשחזרתי מאיטליה.

פיזור בהאבהא הוא אינטראקציה בין אלקטרון לפוזיטרון (אנטי-אלקטרון) שבסופה נשאר אלקטרון אחד ופוזיטרון אחד. בניסוי KLOE שבו השתתפתי גורמים להתנגשויות אנרגטיות בין אלקטרונים לפוזיטרונים, ופיזור בהאבהא הוא אחד התהליכים הנפוצים שמתרחשים שם. הוא מהווה רעש רקע לתהליכים הנדירים יותר שאותם מעוניינים לחקור, ועל כן יש עניין לדמות אותו בצורה הטובה ביותר בעזרת תוכנות הסימולציה ולהבין אם מה שאנו רואים הוא אכן התהליך הנדיר שאותו מחפשים או פיזור בהאבהא הפחות מעניין. בגלל שהתחזית לגבי פיזור בהאבהא מדויקת, משתמשים בכמות האירועים שנמצאו כמתאימים לפיזור זה גם על מנת למדוד את עוצמות קרני החלקיקים (luminosity), גודל שמשתמשים בו עבור כל תוצאה המתקבלת בניסוי.

נזכרתי בסיפור הזה היום כשחשבתי על כך שאני כבר לא משתמש בפתקים על מנת לרשום מושגים לא מוכרים, אלא מוצא את התשובה מיד. אני חושב שיש לכך שלוש סיבות:

1. האינטרנט מכיל היום הרבה מידע בצורות שונות - אתרים, בלוגים, אנציקלופדיות, מאמרים וספרים - וכל אלו מאפשרים גישה למקורות שקודם היה קשה להגיע אליהם. אחד הדברים שהאינטרנט יצר הוא שיתוף של ידע שנמצא אצל סתם אנשים בעולם, והשיתוף הזה מאפשר למצוא תשובות למגוון גדול של שאלות. אני מקווה שיותר ספרים יעלו לרשת. זה ישפר מאוד את נגישותו של מידע רב-ערך שכיום שמור בעיקר בספריות.
2. מנועי החיפוש מאפשרים, תוך שימוש במילות חיפוש נבונות, למצוא מידע ביעילות ובמהירות. ולמרות הביקורת שיש לי על גוגל, אין ספק שהחבר'ה הללו עשו מהפכה. 
3. עם הזמן רכשתי ניסיון בסינון מידע וכיום אני יכול במהירות יחסית לדעת אם מדובר במידע אמין או לא. לדעתי צריכים לשים על זה יותר דגש בבתי ספר, ולנסות ללמד את הילדים לסנן מידע. הרי האינטרנט עתיד לתפוס מקום גדול עוד יותר בחיינו.

המים שאנו שותים

שיחת טלפון אמיתית מאתמול בערב:

הוא: יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה.
אני: כן, אני רוצה לשמוע.
הוא (מופתע): אז, ככה. אתה מקבל את העיתון הנפוץ במדינה במשך שלושה חודשים בחינם ללא התחייבות. איך זה נשמע לך?
אני: מצטער, לא אוהב את העיתון ובכלל למי יש זמן לעיתונים.
הוא: טוב, אז בדיוק בשבילך יש לי משהו אחר.
אני: כן, מה?
הוא (לא מאמין שאני עדיין על הקו): מתקן מים מינרליים זכים וצלולים לשלושה חודשים בחינם וללא התחייבות.
אני: אני שותה מים מהברז.
הוא: מה???? זה מסוכן... יש בזה אבנית.
אני: תשמע, זה מינרלים, דווקא טוב לגוף.
(אשתי עוד לא מבינה אם אני מדבר עם חבר או עם איש מכירות בטלפון)
הוא: לא שמעת שאתמול מת מישהו ששתה מים מהברז.
(אני שותק)
(שנינו מתחילים לצחוק בטירוף)
הוא: טוב, תודה אחי. שיהיה לך ערב טוב.
(אשתי עדיין לא מבינה עם מי דיברתי)


אני זוכר שפעם התלבטתי אם כדאי לקנות מתקן כזה, אבל למזלי הצטרפתי בתור אסיסטנט לפעילות לתלמידי תיכון שג'ודי פיתחה. באתי בתור מבקר כי ג'ודי רצתה לראות אם יש מה לשפר, אבל כל כך התלהבתי שההערה היחידה הייתה "אולי אפשר להאריך ולעשות עוד ניסויים?"

הרעיון המרכזי של התכנית הוא לעשות בדיקה מיקרוביאלית למים ממקורות שונים. באופן די קונסיסטנטי וצפוי יוצא שמי שלולית מזוהמים יותר בחיידקים מכל היתר ואילו מים מזוקקים נקיים. המאבק בין מי ברז למים מינרליים היה צמוד. לפני כמה שנים מי הברז הובילו בגדול, אבל מאז כנראה עשו משהו עם המים המינרליים וכעת הם שווים פחות או יותר מבחינת כמות חיידקים. דווקא הגיוני שמים מינרליים יהיו עשירים יותר בחיידקים בגלל המגע שלהם עם הקרקע במעיין, ואילו מי ברז כידוע מטופלים בכלור שהורג את החיידקים.

אני מאמין שכעת עושים טיפול כלשהו גם למים המינרליים. אני מנחש שמדובר באחת משתי השיטות הנפוצות לטיהור מים: קרינה אולטרה-סגולה שפוגעת בדנ"א של החיידקים כשהיא גורמת ליצירת קשרים בין בסיסים שונים ומשנה את המבנה של המולקולה, או טיפול בכלור שפוגע בדופן התא של חיידקים ושל מחוללי מחלות נוספים וכנראה פוגע גם בתהליכים פנימיים חיוניים בתוך היצורים החד-תאיים הללו. 

רק להעיר שיש סכנה במי ברז אם הם נשאבו מאזור שבו חדרו מתכות כבדות ושאריות של כימיקלים או תרופות למי התהום. ועדיין אין שום הצדקה למחירים הגבוהים כל כך של בקבוקי המים המינרליים. טוב, אני מודה שגם אני קונה איזו שישיה פעם בחצי שנה, אבל זה רק בשביל לחדש את מלאי הבקבוקים - אני צריך אותם לטיולים ולהדגמות מדע.

זיקוקים ומהירות הקול

נדמה לי שלא שמתי לב לזה עד ליום העצמאות האחרון: רואים את הזיקוק מתפוצץ לפני ששומעים את הפיצוץ. לטובת מי שלא מכיר את התופעה או שלא יודע את ההסבר אני מביא כאן פוסט קצר על שיטה פשוטה למדוד את מהירות הקול.

העניין באמת פשוט. מהירות האור היא גבוהה מאוד - 300 אלף ק"מ לשנייה, ואילו מהירות הקול הרבה יותר נמוכה. נניח שאנו מרוחקים כמה מאות מטרים מהזיקוק המתפוצץ באוויר. הזמן שייקח לאור להגיע אלינו אפסי, ואילו הקול, האטי יותר, מגיע אלינו אחרי שניות ספורות. באמצעות הקשר הפשוט בין מרחק, זמן ומהירות (מרחק שווה לזמן כפול מהירות) ניתן להסיק שהמרחק ממקום הפיצוץ שווה בערך לזמן שעובר מהרגע שרואים את הפיצוץ עד לרגע ששומעים אותו כפול מהירות הקול.

השנה ראיתי מופע זיקוקים נחמד מאוד, ממש מהבית. אני גר בליבנה, יישוב קטן ומקסים, והבית שלי מרוחק בערך 300 מטר ממרכז היישוב. הילדים נרדמו בשעה מוקדמת, אז יצא שאני וג'ודי ראינו את המופע מהגינה. המדידות שלי עם שעון עצר הראו הפרש של שנייה בערך בין רגע הפיצוץ הנראה בעין לבין הבום הנשמע. המסקנה הייתה שמהירות הקול היא בסדר גודל של 300 מטר לשנייה, לא רחוק מהערך המדויק שעומד על כ-340 מטר לשנייה (תלוי בטמפרטורה).

חישוב דומה ניתן ליישם בסופת ברקים: אנו רואים את הברק לפני הרעם, ובהנחה שהברק מגיע לעיניים שלנו תוך זמן אפסי, ניתן לחשב את המרחק אל הברק כמכפלת מהירות הקול בזמן שעובר מהרגע שמופיע הברק עד לרגע שנשמע הרעם. בכל סופת ברקים אני עושה את המדידות האלו, והשיא שלי הוא הפרש של כחצי שנייה בין הברק לרעם, כלומר הייתי מרוחק פחות ממאתיים מטר ממקום פגיעת הברק, שאותו אכן ראיתי פוגע בקרקע בערך במרחק כזה ממני.

המפגש שלי עם ההומיאופתיה

יוסי לוי מעלה לבלוג "נסיכת המדעים" קישורים לפוסטים ישנים שלו ולכתבות אודות הומיאופתיה. לא קראתי את הכול, אבל ממה שקראתי - החכמתי. הנקודה הבולטת שעולה מטיעוני המתנגדים להומיאופתיה, וגם מטיעוני התומכים בה, היא שלא מובן איך זה עובד. צריך לומר שיש גם תרופות רגילות שמנגנון הפעולה שלהן לא מובן די צורכו בשלב הראשון, אבל מדע הרפואה עושה מאמצים להבין את מנגנון הפעולה, וזו מטרה ראשית של חוקרים רבים. בשלב הבא ניתן לפתח תרופות יעילות יותר שמבוססות על הבנת המנגנון. כך למשל, המחקר של עדה יונת על מבנה הריבוזום, איפשר הבנה מעמיקה של פעולת אנטיביוטיקות שתוקפות ריבוזומים של חיידקים ופיתוח אנטיביוטיקות חדשות ויעילות יותר. אוסיף ואומר שכיום ללא הבנה של מנגנון הפעולה עדיף, לדעתי, לא לאשר תרופה לשימוש. האם יש הומיאופתים שמנסים להבין את אופן הפעולה של התכשירים שהם מציעים? אינני יודע.

תרופות הומיאופתיות מבוססות על חומרים שבריכוז גבוה גורמים לסימפטומים דומים לאלו שמאפיינים את המחלה ואשר נמהלים באופן כזה שהריכוז שלהם בתכשיר כבר אינו מסוכן. אבל האם זה מרפא? על פניו תכשירים שלא מכילים חומר בכמות שיכולה לרפא אינם אמורים לרפא. מכאן שיכולת הריפוי המיוחסת להם חייבת לנבוע מהשפעה פסיכולוגית, כלומר מכך שהחולה מאמין שהוא נוטל תרופה שמרפאת אותו. העובדה שהאינטראקציה בין המטופל למטפל נחשבת למרכיב מרכזי בטיפול ההומיאופתי רק מחזקת את הטענה הזו.

הטוענים כנגד ההומיאופתיה אומרים שהיא אינה שונה מאפקט פלצבו שלפיו תרופה שלא מכילה בכלל חומר מרפא משפיעה לטובה על מצבו של החולה. לדעתי תוצאות חיוביות של טיפול הומיאופתי ושל אפקט פלצבו (אם הוא נכון) רק מוכיחות שלגוף יש יכולת גבוהה לרפא את עצמו. אני זוכר מקרים שבהם הבנתי שהרופא רושם לי תרופה מיותרת והעדפתי לא לקחת אותה, אלא להמתין שהגוף יתגבר בעצמו על המחלה. אין כאן עניין של כוחות ריפוי נסתרים או ריפוי באמצעות כוח רצון עז, אלא תהליכים רגילים שבעזרתם הגוף מצליח להתמודד עם מחלות קלות. בתור אבא לילדים קטנים כבר נכוויתי עם אנטיביוטיקות מיותרות שניתנו למחלות נגיפיות - תרופות שהיו מיותרות לחלוטין. היום אני כבר מזהה מיד מחלות נגיפיות קלות ולא טורח לקחת את הילדים לרופא כשמובן לי במה מדובר. במילים אחרות, אני לא לקוח טוב של תעשיית התרופות, קל וחומר שאינני מתכוון לבזבז גרוש על תרופות הומיאופתיות, שיכולת הריפוי שלהן כלל לא ברורה. אבל פעם עשיתי טעות.

לא נעים להודות, אבל אז, לפני שמונה שנים בערך, לא ידעתי מה זה הומיאופתיה. יש לי מחלת נסיעה, ועל מנת לא להרגיש בחילה בטיסה אני משתמש בגלולות טרבמין, תרופה ללא מרשם רופא שאני מכיר אותה היטב מזה שנים רבות. נכנסתי לבית המרקחת לקנות חפיסת גלולות טרבמין והרוקח ניסה להציע תחליף. הוא שאל אם אני מאמין בהומיאופתיה. התבלבלתי וחשבתי שמדובר בתרופות המבוססות על צמחי מרפא - נושא שמעניין אותי. התעניינתי בתכשיר, ולמרות המחיר היקר רכשתי אותו. אני לא רוצה לפרט על אי הנעימות שנגרמה לי בטיסה בגלל התכשיר ההומיאופתי. בואו נאמר שלא רק שהוא לא עזר למנוע את הבחילה, אלא הטעם הדוחה שלו גרם לי להרגשת בחילה עוד לפני שהמטוס המריא. כשחזרתי ביררתי מיד מה זה הומיאופתיה. כשהבנתי במה מדובר כעסתי בעיקר על עצמי ועל כך שבזבזתי כמה עשרות שקלים על התכשיר המגעיל והלא מועיל. אני לא רואה את עצמי כלוחם נגד הומיאופתיה, אבל באופן אישי זה נראה לי כאמצעי לבזבוז כסף ללא תמורה.

על בקוגנים, גוגוסים וגוגואים

מדהים באיזו מהירות מצליחים להחדיר אופנות חדשות אצל הילדים. לא הייתי מודע לכך עד לשנה זו, בה שני הילדים הגדולים שלי עלו לכיתה א'. בתחילת השנה הם השתגעו על הבקוגנים, מין צעצוע עגול עם מגנט שנפתח כשהמגנט נמשך למתכת. לא עברו יותר מכמה ימים מהרגע שבו שמעתי את המילה בקוגן לראשונה בחיי עד שהבנתי שלכל החברים בכיתה כבר יש אוסף של בקוגנים, והילדים שלי מרגישים מקופחים. מי שהצילה את המצב הייתה אמי שקנתה מיד חפיסת בקוגנים. הילדים זיהו את נקודת החולשה שלה והחלו לנהל איתה שיחות יומיומיות על בקוגנים.

היא לא כל כך עמדה בלחץ ואחרי חקירה מאומצת נודע לי שהיא עומדת לקנות כמות מסחרית של בקוגנים שתספיק לנו עד סוף בית הספר היסודי, לפחות. עצרתי אותה ברגע האחרון לפני שהיא יצאה מהבית לכיוון חנות הצעצועים. פשוט, הילדים הביאו הביתה קלפי סופר-גול עם תמונות של כדורגלנים ומיד הבנתי שהבקוגן כבר אאוט. הבקוגנים המסכנים מצאו את עצמם זרוקים בחדר. אחרי שבוע של לחץ כבד הייתה זו אשתי שנכנעה ונסעה לקנות חפיסת קלפי סופר-גול לכל ילד. בינתיים תכננתי לפרק את המגנט של אחד הבקוגנים השבורים לצורך הדגמות שאני מבצע, אבל הילדים תפסו אותי על חם והסבירו לי שאסור לי בשום פנים ואופן לפגוע בבקוגן, אפילו אם הוא שבור או חלילה מזויף.

 בקוגן עם מגנט על קלף מיוחד שמכיל בתוכו משטח מתכתי

אמרתי לג'ודי לא לקנות יותר מחפיסה אחת וצדקתי. ראשית - הם הרוויחו המון קלפים מהחברים, ושנית - האופנה הזו נמשכה פחות מחודש, כפי שבוודאי ניחשתם. לצעצוע הבא כבר הייתי מוכן. "אבא תקנה לי גוגוסים". "אין בעיה, אם תתקדם עשרה עמודים בספר המתמטיקה תקבל חבילה של הדבר הזה שאמרת". חשבתי שזה היה תרגיל מתוחכם מצידי - הרי ממילא אצטרך לקנות אותם בסופו של דבר... אבל, בעצם, אולי הם אלו שעבדו עלי, כי הם ממילא אוהבים לפתור את התרגילים מהספר.

בכל אופן, את עשרת העמודים הם סיימו בצ'יק, והגיעה שעת התשלום. ג'ודי נסעה עם ראם ויחד הם קנו חבילת גוגוסים לכל אחד מהבנים. ראם עצמו נזכר שהוא פתר רק תשעה עמודים ולא הסכים לפתוח את החבילה עד שישבנו באותו ערב ופתרנו עמוד נוסף, ועוד כמה ליתר ביטחון. זו הייתה חווייה לראות אותם שמחים כל כך עם הגוגוסים. למחרת התעקש ראם ללמד אותי איך משחקים בזה. ניסיתי להתחמק, אבל עכשיו חופשת פסח ואין לאן לברוח, אז הסכמתי. מתברר שיש המון משחקי גוגוסים עם חוקים שונים ומשונים. מאוד חשובה ההכרזה בתחילת המשחק - לצירופים: "על אמת" ו"עם החזרות" יש משמעויות דקות שטרם הבנתי לעומק. אבל המשחקים עצמם נראו לי מוכרים - הם היו כמעט זהים למשחקי הגוגואים ששיחקתי בילדותי.

 גוגוסים

"האם במקרה השם גוגוסים כל כך דומה לגוגואים?", שאלתי את עצמי. הילד לא הבין על מה אני מדבר, ואילו אני חשבתי על הימים שבהם המשחק הזה היה בחינם, וכל מה שהיה צריך זה לאכול משמשים. "בעוד חודשיים אני אביא לך משחק שאין לאף אחד בכיתה", אמרתי לראם והעיניים שלו נדלקו. עכשיו נשאר לחכות ולראות אם התוכנית הזדונית שלי להחזרת הגוגואים תצליח. מצד אחד הגוגואים נראים קצת מיושנים, אבל מצד שני האופנות הרי מתחלפות כל כך מהר, אז מי יודע?

גוגואים

קרדיט לתמונות:
onecrazyweasel ב-Flickr
WissensDürster בוויקישיתוף
Fir0002 בוויקישיתוף

הומוסקסואליות אצל בעלי חיים

בגיליון החדש של גליליאו (מרץ 2009) מופיע מאמר מעניין של ד"ר אבי ארבל הדן בנושא הומוסקסואליות בקרב בעלי חיים. ארבל מלווה את המאמר בשלל דוגמאות ומראה שהתופעה נפוצה יותר ממש שאולי חושבים. במשפט מפתח בכתבה אומר ארבל:

נמצאו מינים אחדים שבקרבם רק קשר זוגי הומוסקסואלי הוא קבוע ואילו הקשרים ההטרוסקסואליים הם בעלי אופי זמני וחולף!

כתבה מרתקת ומומלצת.

יש לומר שלא מרבים ללמד את הנושא הזה שיש לו חשיבות לגבי התנהגות בעלי חיים, ואם אני זוכר נכון באופן אישי מצאתי אזכור מפורש של הומוסקסואליות בקרב בעלי חיים רק בספר אחד שקראתי לפני שנים ושמו נשתכח ממני. אני מתאר לעצמי שהדבר נובע מהחשש שהתנהגות שכזו בטבע תיתן לגיטימציה להתנהגות הומוסקסואלית בקרב בני אדם. בתור אחד שלא רואה בהומוסקסואליות סטייה כלשהי אלא נטייה טבעית אצל אנשים רבים הגישה הזו נראית לי מגוחכת.

כפי שמזכיר אבי ארבל במאמר גם אצל כלבים קיימת הומוסקסואליות. כשגרתי בתל אביב הייתי יוצא הרבה עם הכלב שלי, שאקי, להסתובב בשכונה ויצא לי להכיר כלבים בעלי נטיות רבות ושונות. היו זכרים שהעדיפו נקבות, היו כאלו שהתעניינו רק בזכרים והיו כאלו שגם וגם. היו גם נקבות שנטלו את תפקיד הזכר, ובאינטרנט מצאתי לא מזמן שיש אפילו כלבים שמחפשים חתולים.

מעניין לא פחות להתבונן בבעלי הכלבים. פעם אחת יצאתי מהדירה, ירדתי במדרגות, ובכניסה לבניין עמד כלב קטן, קשור ברצועה, שמיד ניסה לטפס על הכלב שלי. "תעזוב אותה", אמרה בעלת הכלב לכלב שלה. היא הייתה לבושה בהידור ודיברה במבטא אירופאי מיושן. "זה לא היא, זה הוא", אמרתי לה בחיוך, אך היא התעלמה ממני ומשכה בכוח את הכלב שלה שהיה מרוכז מאוד במשימתו. "אל תתעסק יותר עם כלבות רחוב", שמעתי אותה מפטירה לעברו כשהתרחקו מעט. "זה לא היא, זה הוא", צעקתי אליה מרחוק בכעס, אבל היא התעלמה שוב. ועל כן אני יוצא כעת בפנייה נרגשת לבעלי הכלבים: אנא, הכירו בנטיות של הכלבים שלכם!

החלקיק האלוהי

לא קל להסביר מדע, במיוחד כשהמושגים מסובכים ולא אינטואיטיביים. בשנים האחרונות קבעתי לי כמה כללים ואני מנסה לא לסטות מהם:

1. ההסבר צריך להיות מדויק.
2. ההסבר צריך להיות ברור.
3. ההסבר לא חייב להיות מלא - ניתן להימנע מפרטים שאינם הכרחיים ורק מסבכים.

במיוחד למדתי להיזהר מהשוואות ואנלוגיות. אני משתמש באנלוגיה לתופעה אחרת רק אם האנלוגיה מדויקת לחלוטין ואם אני בטוח שהתופעה השנייה מוכרת לשומעים ויש להם הבנה טובה לגביה. במילים אחרות אם אני אומר שתופעה א' דומה לתופעה ב', אבל כל אחד מבין אחרת את תופעה ב' - הסתבכתי. כמו כן, אני מנסה להמעיט בתיאורים ובסופרלטיבים, ולהימנע מכינויים כמו "הכי חשוב", "מפורסם מאוד", "קטלני ביותר" או "עוצמתי".

למה הקדמתי את כל זה לנושא שרציתי לכתוב עליו? כי יש לי בעיה עם "החלקיק האלוהי". לא, לא עם בוזון היגס עצמו, אלא עם הכינוי שהדביקו לו. לפני שבוע שברתי את הראש איך להסביר לקבוצת תלמידים מה זה החלקיק הזה ולמה הוא מעניין כל כך את המדענים. בסוף ההרצאה נשאלתי: "האם דיברת על החלקיק האלוהי?". אני עונה "כן", ואז שאלת ההמשך: "האם הוא באמת החלקיק החשוב ביותר בטבע?", ומישהו אחר מוסיף: "למה הוא קשור לאלוהים?". ניסיתי לומר שאני לא רואה שום קשר בין החלקיק ובין אלוהים, לא בהיבט הפיזיקלי ולא בהיבט הפילוסופי, אבל לא בטוח ששכנעתי. לפעמים קשה לעקור קישור שנוצר בהבנה שלנו, וזו סיבה נוספת להמעיט באנלוגיות. בעיני עדיף שכל אחד יעשה את הקישור לתופעות דומות לפי הבנתו האישית.

כשהגעתי הביתה החלטתי לבדוק מי אשם בכל הסיפור, או במילים אחרות את מי אני צריך לקלל בכל פעם ששואלים אותי על האלוהות של חלקיק ההיגס. להפתעתי גיליתי שמדובר בלא אחר מלאון לדרמן, חתן פרס נובל לפיזיקה של שנת 1988, שכתב חמש שנים מאוחר יותר ספר פופולרי הנושא את השם המחייב: 

The God Particle: If the Universe Is the Answer, What is the Question?

או בתרגום לעברית: "החלקיק האלוהי: אם היקום הוא התשובה, מהי השאלה?"

אני כנראה לא היחיד שלא אוהב את השם "החלקיק האלוהי" ובמשאל בין פיזיקאים נבחר שם חדש: בוזון בקבוק השמפניה. לשם הזה יש משמעות, כי צורת התחתית של בקבוק שמפניה (ובקבוקי יין אחרים) דומה לצורת פוטנציאל שדה ההיגס. צורה זו מכונה גם פוטנציאל הכובע המקסיקני, ויש לה חשיבות רבה בהבנת תפקידו של בוזון ההיגס במודל הסטנדרטי של החלקיקים היסודיים. אבל אני חייב להודות שהשם המוצע לא כל כך קליט וקשה לי להאמין שהוא יתפוס.

פיטר היגס עצמו, אחד מאבות בוזון ההיגס, לא אהב את הכינוי שהודבק לחלקיק שלו. בראיון שנערך לפני שנה וחצי אמר היגס: "אני חושב שזה מביך, ולמרות שאני עצמי אדם לא מאמין, אני חושב שזה מסוג השימושים הלא נכונים בטרמינולוגיה שעלולים לדעתי לפגוע בחלק מהאנשים". בהמשך הראיון התבדח היגס והוסיף שלדרמן רצה להתייחס לחלקיק בכינוי "goddamn particle" (החלקיק הארור), אך העורך של הספר התנגד. ואולי זה דווקא רעיון טוב: אקרא לו מעכשיו "החלקיק הארור" - לפחות יש לי סיפור משעשע על מקור השם...

איך להתמודד עם טיפת חלב

היום בבוקר קראתי באתר של ynet מאמר מעניין מסיינטיפיק אמריקן. במאמר נטען שיש מקומות בעולם שבהם התינוקות לא זוחלים, אלא צמודים להורים עד שהם לומדים לעמוד וללכת. הסיבה לכך היא שבבתים בהם אין רצפה נקייה מסוכן להשאיר את התינוקות על הבטן בשלב שהם עדיין מכניסים הכול לפה. המסקנה היא שההוראה ללמד את הילדים לזחול, כלומר להניח אותם על הבטן, חדשה יחסית, והיא התפתחה כנראה במקביל לנוהג לרצף את הבתים ולשמור על רצפה נקייה.

אנחנו דווקא הקפדנו להניח את הילדים על הבטן (במיטה המוגנת או תחת השגחה), אבל כל אחד התפתח בקצב אחר ובדרך אחרת. למשל, הילד השלישי, שקד, כמעט שלא זחל. הוא עבר ישר מזחילה בסגנון של זחל לעמידה. אחד הקשיים של ההורים הוא ההתמודדות עם קצב ההתפתחות האישי של כל ילד, והנטייה של הסביבה להשוות בין היכולת של ילדים באותו גיל רק מחמירה את המצב ויוצרת תחרות מיותרת. בהקשר זה אני זוכר את הביקורים בטיפת חלב כחווייה בהחלט לא נעימה.

זכור לי היטב ביקור אחד ספציפי בטיפת חלב. האמא שהייתה בתור לפנינו נעה כל הזמן בעצבנות. כשהיא נכנסה לאחות הבנתי את הסיבה. הדלת נשארה פתוחה ושמעתי את השיחה:

האמא: עשיתי משהו נורא!
האחות: בואי נשמע.
האמא: אני כל כך מתביישת בעצמי.
האחות: דברי! אין לי את כל היום בשבילך.
האמא: לא שמתי אותה על הבטן.
האחות: אף פעם?
האמא: אף פעם.
האחות: איך יכולת?
האמא: לא יודעת מה קרה לי. פשוט שכחתי.

בשלב זה האחות רשמה משהו בתיק האישי של התינוקת ואילו האמא יצאה משם עם התינוקת בריצה. רציתי להגיד לה שזה לא נורא והיא יכולה לשים את התינוקת על הבטן עכשיו, אבל היא מיררה בבכי ולא היה עם מי לדבר. אשתי סימנה לי שאנחנו הבאים בתור.

האחות: טוב. בואו נראה מה הוא יודע לעשות.
אני: הוא התקדם מאוד מאז הביקור האחרון ולמד לעשות הרבה דברים חדשים.
האחות: את זה נבדוק מיד. הוא יודע להחזיק בכדור?
אני: עוד לא נתנו לו כדור.
האחות: אז אתה אומר שהוא לא יודע להחזיק בכדור.
אני: בינתיים לא.
האחות: אני מבינה.

האחות סימנה בתיק האישי שהוא לא יודע להחזיק כדור. ביתר השאלות הצלחנו טוב יותר, אבל התחושה שם בחדר נשארה לא טובה. אשתי אמנם לא בכתה, אבל הייתה עצובה כל היום. למחרת הצלחתי ללמד את התינוק להחזיק בכדור והשלווה חזרה לביתנו. עם הזמן למדנו לא להתייחס יותר מדי לדרישות הלוחצות של האחיות והרופאים בטיפת חלב ולהמשיך בדרך שלנו. מהסטטיסטיקה המועטה שיש לי, מתוך עשרה רופאים ואחיות שפגשנו בטיפת חלב רק אחות אחת הייתה באמת עלא כייפאק. עם היתר למדנו להתמודד בעזרת שיחות עידוד וצחוקים. הומור תמיד יכול לעזור בשעה לחוצה...

מראש, הגישה שלנו הייתה לתת גירויים לילדים, כך שכל הזמן יתקדמו. מהר מאוד הבנו שגירויים אמנם חשובים, אבל את זה הילדים יכולים להשיג גם לבד, מהעולם הסובב אותם. יותר חשובה נוכחות רבה של ההורים והמון סבלנות. בסופו של דבר, כל ילד מתקדם בקצב אחר ולכל אחד יש כישורים אחרים. תפקידנו לעזור להם לגלות אותם ולהיות שם על מנת לתמוך כשצריך.

מחשבות על פיזיקה

בזמנו, כשהתחלתי את לימודי התואר הראשון בהנדסת חשמל בבאר שבע, הרגשתי שחסר לי משהו. אחרי שנה נרשמתי גם ללימודי פיזיקה. תמיד נמשכתי לפיזיקה בגלל שהיא מסבירה את הדברים ברמה הבסיסית ביותר, ובמבט לאחור גם למורה המעולה שלי לפיזיקה מהתיכון, איזו אנגל, הייתה השפעה. גם בתוך הפיזיקה התעניינתי יותר בתחומים שבעיני עוסקים ביסודות, בעיקר פיזיקת חלקיקים וקוסמולוגיה. במידה מסוימת ראיתי אז את הפיזיקה כבסיסית וחשובה יותר מתחומי מדע אחרים. אני זוכר שתמיד הוקסמתי מהרעיון שאולי יום אחד תנוסח "תאוריה של הכול", כלומר תאוריה פיזיקלית שתוכל להסביר את כל מדעי הטבע בעזרת מספר לא גדול של חוקים ועקרונות.
 
היום אני רואה את הדברים אחרת. טוב, התחתנתי עם כימאית שאוהבת ביולוגיה, והייתי צריך להתחיל לכבד את שני ענפי המדע האלו. למען שלום בית כמובן. אבל במקביל גם הגישה שלי לפיזיקה השתנתה. זה נראה כאילו היום אני ממעיט בערכה, אבל בעצם נראה לי שכיום אני מכיר יותר בערכה האמיתי.

אז מה השתנה? ראשית, אני חושב היום שפיזיקה לא אמורה להסביר את כל תופעות הטבע ובוודאי שלא את התופעות שהן מעבר לטבע, כמו רגשות ותודעה. באספקט זה אני מתנגד לגישה הפיזיקליסטית, לפיה הכול פיזיקלי ומבוסס על עקרונות פיזיקליים. אני לא חושב למשל שניתן לנסח בשפה מדעית תופעות פסיכולוגיות. זה לא אומר שבלתי אפשרי לגלות גורמים פיזיקליים לתופעות נפשיות, אלא שקיימים מושגים שהם מעבר לטווח המדע. גם אם המדע יוכל לחזות מתי ובאיזה עוצמה התופעות הנפשיות מתרחשות, עדיין המהות של אותן תופעות אינה פיזיקלית בעיני. כך למשל, אני טוען שגם אם נוכל לאפיין נטייה גנטית לדיכאון, ולהבין אלו הורמונים עודפים או חסרים בגופו של אדם השרוי בדיכאון, ואפילו להבין את פעולת המוח בשעת הדיכאון, עדיין עצם מושג הדיכאון נמצא מחוץ למדע ומבוסס על תחושה פנימית. למושגים פיזיקליים, לעומת זאת, יש בעיני משמעות אחרת, וגם אם לעתים הם קשים להגדרה, עדיין הם משמשים אותנו בניסויים מדעיים ככלי חיוני.

אני רואה את המדע באור אמפיריציסטי, כלומר מבוסס על ניסויים. יתרה מכך, אני חושב שמושגים מדעיים אמורים להיות קרובים לעולם הניסוי ושתאוריות מדעיות אמורות להסביר תוצאות של ניסויים ותצפיות ולאו דווקא לתת לנו ידע אולטימטיבי על העולם. לא מזמן החלטתי לבדוק אם יש שם לגישה הזו וגיליתי שבנושא זה ובנושאים נוספים דעותיי די קרובות לאמפיריציזם הקונסטרוקטיבי של באס ואן פראסן. כאמור, זה נראה כאילו הגישה הזו מורידה מערכה של הפיזיקה, אבל אפשר להסתכל על זה גם אחרת: היא מכוונת את הפיזיקה לעבר הדברים שהיא באמת חזקה בהם - הסברים לתופעות שנצפות בניסוי. גישה כזו אחראית למרבית הפיתוחים הטכנולוגיים בעת החדשה, שהתחילו בתור ניסוי לא מוסבר או תגלית חדשה. בסופו של יום, התאוריות אשר באו להסביר את אותם ניסויים תרמו תובנות חדשות ואפשרו פיתוחים נוספים. למשל, תורת הקוונטים, שנוצרה כשלא היה הסבר מניח את הדעת למאפייני קרינת גוף שחור (גוף שפולט קרינה רק בגלל הטמפרטורה שלו) ולאפקט הפוטואלקטרי, הפכה במהלך המאה ה-20 לכלי מרכזי בהבנת ניסויים ותופעות ובפיתוח מוצרים שימושיים, כמו לייזר, רכיבים אלקטרוניים, מיקרוסקופים אלקטרוניים ועוד ועוד.

בדיוק נתקלתי השבוע בסיפורו של פיטר היגס, חוזה בוזון ההיגס שכל כך מקווים לגלות אותו במאיץ ה-LHC. מתברר שהמאמר המקורי שלו נדחה על ידי העורך בטענה שהוא לא רלוונטי לפיזיקה, כלומר אין בו תחזיות שניתן לבדוק בניסוי. היגס הוסיף שורה האומרת שהתאוריה מרמזת על קיומו של חלקיק חדש, אבל את המאמר המתוקן הוא שלח לכתב עת אחר. המאמר הזה הפך לאחד החשובים בהיסטוריה של פיזיקת החלקיקים, ולמרות ששני מאמרים דומים נכתבו על ידי חוקרים אחרים בדיוק באותו זמן, החלקיק ההיפותטי זכה להיקרא על שמו של היגס. בכל אופן, קשה לי להאמין שכיום מאמר עלול להידחות בגלל סיבה כזו. למעשה תאוריה שלמה, תורת המיתרים, די רחוקה מיכולת אישוש ניסיונית, וככל שידוע לי לא נדרש ממאמרים העוסקים בתאוריה זו להצביע על תחזית ניסיונית קרובה. השאלה אם תורת המיתרים היא בכלל תאוריה פיזיקלית אינה פשוטה. מצד אחד התאוריה הזו עוסקת בהסברים לתופעות פיזיקליות. היא עושה זאת על ידי הענקת ממד עמוק יותר למושג החלקיק. אך מצד שני קשה, ואולי אפילו בלתי אפשרי, לבדוק אותה בעתיד הנראה לעין. אני הייתי מסווג אותה היכן שהוא בין מתמטיקה לפיזיקה, אם כי אני חייב להודות שהרעיונות הפיזיקליים העומדים בבסיס תורת המיתרים פשוט מרתקים.

הייתי רוצה לחזור לנושא הקשר בין מדעי הטבע השונים. היום אני רואה את הכימיה והביולוגיה כענפים עצמאיים, שלא רק מדברים בשפה קצת שונה מהשפה הפיזיקלית, אלא אפילו עוסקים בנושאים שהפיזיקה לא תוכל, במסגרת הכלים שיש לה, להגיע אליהם. בעת טיפול במערכות מורכבות, כמו תאים למשל, אין ברירה אלא לעבוד בכלים הביולוגיים והביוכימיים המתאימים ולא בכלים הפיזיקליים הבסיסיים של תורת הקוונטים. לשאלה אם ניתן לבצע רדוקציה של הביולוגיה והכימיה לפיזיקה, כלומר לתאר את ענפי המדע הללו באמצעות עקרונות פיזיקליים בלבד, אני נוטה להשיב שלא.

בהקשר דומה של חידוד ההבדלים בין הפיזיקה לשאר מדעי הטבע שמתי לב השבוע לתופעה מעניינת. עבדתי יחד עם ג'ודי על פעילות לתלמידי תיכון שמשלבת אספקטים פיזיקליים, ביולוגיים וכימיים. תוך כדי כך הבחנתי שקל לי להתבונן במושגים פיזיקליים מכמה היבטים, ושאני עושה את זה באופן טבעי. לא מדובר רק באספקטים שונים של אותה תופעה, אלא גם בהסברים שונים לתופעה אחת, ובניסוחים שונים לאותם עקרונות. כך למשל, קיימים מספר ניסוחים לחוק השני של התרמודינמיקה, והקשר ביניהם אינו אינטואיטיבי:

1. חום לא זורם באופן ספונטני מעצם קר לעצם חם.
2. לא ניתן להמיר חום באופן מלא לעבודה.
3. האנטרופיה של מערכת סגורה (מבודדת) לעולם אינה יורדת.

וברמה בסיסית עוד יותר, למושגים פיזיקליים כמו אנטרופיה, מסה וכוח יש מספר הגדרות. אין לי שום בעיה עם זה. להיפך, אני חושב שמכיוונים שונים ניתן להבין את המושגים המסובכים הללו יותר טוב. אבל לא לכולם זה מתאים - חבר שלי (שלא ראיתי אותו שנים), סטודנט מצטיין, פרש לצערי מלימודי פיזיקה בדיוק בגלל הבעיה הזו של כפל משמעויות וכפל הסברים לאותם מושגים פיזיקליים. ואולי טוב שהוא פרש - לפי העדכון האחרון שקיבלתי הוא הפך למנהל בכיר בחברת היי-טק גדולה...

הג'ל, בית הספר ושפעת החזירים

אני מכיר את הג'ל הזה כבר מזמן. לפני חמש שנים קיבלנו בקבוקון במתנה ומאז הוא מאוחסן בתא הכפפות באוטו. השתמשנו בו כמה פעמים, כשלא היה ברז מים בסביבה, אבל הוא עדיין די מלא. להשתמש בו כתחליף למים וסבון לא עלה בדעתי מעולם. לכן הופתעתי לשמוע שיש בתי ספר שבהם מחייבים את הילדים להגיע עם ג'ל.

בחנויות ניתן למצוא היום מגוון של ג'לים כאלו. כולם מכילים כוהל, בדרך כלל אתנול (הקרוי אלכוהול בשפת היומיום). יש היגיון להשתמש בחומרי חיטוי כגון אלו בסביבה מלאה באנשים חולים, כמו בית חולים, אבל להשתמש בו בבית ספר נראה לי מיותר לגמרי. הדרישה המוזרה הזו של מורים ומנהלים, העומדת בניגוד להוראות משרד הבריאות ומשרד החינוך, היא כנראה חלק מההיסטריה ההמונית של שפעת החזירים.

ג'ל אלכוהולי הורג את מחוללי המחלות, ומים עם סבון שוטפים אותם. בסביבה שאין בה הרבה מאוד חולים, קשה לדעת מי יעיל יותר. ניסוי מבוקר הראה שהיעילות דומה, עם יתרון קל למים וסבון. אגב, כל זה עוזר רק במניעה של הדבקה כשילד נוגע ברוק או בנזלת של ילד חולה ומכניס את היד לפה, ובשביל שהמניעה תהיה באמת יעילה צריך להשתמש בג'ל או לשטוף את הידיים לעתים ממש תכופות. אבל זו לא שיטת ההדבקה היחידה. למשל, כשילד חולה מתעטש, יש סיכוי לא רע שהווירוסים יגיעו לחברים שיושבים לידו, וחלקם ידבקו. אני בכלל מסופק אם השימוש בג'ל יקטין את מספר המצטננים השנתי או את מספר חולי השפעת. וחוץ מזה, להיות חולה בשפעת החזירים זה לא סוף העולם. הרושם הוא שהשפעת הזו אינה קטלנית יותר מזנים אחרים של שפעת.

את מרבית היום הקדשתי לניסיון להסביר לקטנים למה אבא לא יקנה ג'ל למרות שלכל החברים כבר יש. אשתי עשתה באותו זמן משהו חשוב יותר למצב הארנק שלי - בישיבת ועד הורים בית ספרית היא הכשילה ניסיון לרכוש כמויות עצומות של ג'ל עבור בית הספר על חשבון ההורים. היא שכנעה אותם לרכוש שלישיית סבון נוזלי לכל כיתה כספייר למקרה שיהיה מחסור בסבון ובמקביל לבקש ממשרד החינוך לעמוד בהבטחה שלו לספק נייר טואלט ומגבות נייר אם אלו ייגמרו. ניקיון חדרי השירותים ואספקה של סבון לבתי הספר היא משהו שהמדינה חייבת לדאוג לו כאמצעי להתמודד עם מגוון מחלות (ולאו דווקא שפעת החזירים), ואם המצב בתחום הזה ישתפר, אז לפחות משהו טוב אחד יצא משפעת החזירים.

ובשולי הנושא, הג'ל הזה מכיל לא רק אלכוהול אלא גם תוספות רעילות, וזה עלול להיות מסוכן אם מכניסים אותו לפה. אסיר בריטי ששמע שיש בג'ל אלכוהול ניסה לשתות אותו. הוא חטף הרעלה והנהלת הכלא סילקה מיד את הג'ל. עדיף היה כבר לספק לאסירים וודקה - היא לפחות לא מכילה תוספות.

עוד כמה מילים על שפעת החזירים

כבר כתבתי על שפעת החזירים לפני כארבעה חודשים, ומאז התפרסם הרבה חומר בנושא, אבל התחושה שלי היא שעדיין ידוע מעט על האספקט החשוב ביותר: עד כמה קטלני הזן הזה של השפעת. הרי ייתכן שהמגיפה החדשה מדבקת בדיוק כמו זני שפעת אחרים וגם קטלנית באותה מידה. מה שברור זה שהתקשורת חוגגת. הרי יש לה ביד סיפור חדש, מפחיד ומאיים. האם המידע החשוב מגיע לציבור? האם הציבור יודע מה אנו יודעים ומה אנו לא יודעים על שפעת החזירים? אני לא בטוח. זו לפחות ההתרשמות שלי.

שני ילדי הגדולים עלו לכיתה א' ואנו קיבלנו דף הרגעה מטעם בית הספר שמסביר לנו, ההורים, על המחלה ועל הדרכים למנוע את התפשטותה. אם לסכם את הרשום בדף, כתוב שם בעצם שהתסמינים של שפעת החזירים הם, למרבה הפלא, תסמינים של שפעת, כלומר חום גבוה שמלווה בדרך כלל בשיעול, כאב ראש וכאב שרירים. חוץ מזה, יש שם פירוט על כללי היגיינה שישמרו עלינו מפני הידבקות. אין ספק שהכללים האלו טובים ומועילים, ולא רק נגד שפעת החזירים.

באותו יום ראיתי לראשונה בחיי משהו שנראה לי כחייזר טיפוסי. מקרוב הבנתי שזה אדם כמוני, שבסך הכול חובש מסכה. ניסיתי להתקרב ולומר לו שאני מסופק אם המסכה יכולה לעזור, אבל הוא נמלט משם באלגנטיות. טוב, אני קצת מגזים - המסכה יכולה למנוע מאדם חולה להפיץ את הנגיף של השפעת כשהוא מתעטש או משתעל, אבל קשה לי להאמין שהיא יעילה במניעת כניסת הווירוסים לגוף, במיוחד משום שהם יכולים להתיישב ולהצטבר על המסכה ולהיכנס לגוף מאוחר יותר כשהאדם נוגע בידו במסכה ואחר כך נוגע באוכל, או משהו כזה. מה שברור זה שכמה סוחרים כבר עושים המון כסף מהמסכות האלו.

בערב כבר התחלתי לדאוג באמת. קיבלתי שיחת טלפון מקרוב משפחה. "אנחנו לא נגיע לראש השנה", הוא אמר, "כולנו חולים בשפעת החזירים. מנסים להחזיק מעמד". אמרתי לו שעד אז זה יעבור, והוא ענה: "למען ביטחון ילדיך, עדיף שלא נגיע". שאלתי אותו איך הוא בכלל יודע שזו שפעת החזירים. ברקע נשמעו קולות שיעול או שפשוט הקו היה משובש. השיחה נותקה ותשובה עד היום לא קיבלתי. אני משער שהוא הסתפק בקביעה של רופא ולא נשלח לבצע בדיקת מעבדה. אבחנה של רופא עלולה להיות לא מדויקת במקרה כזה משום שיש הרבה הצטננויות בעלות סימפטומים דומים וזיהוי ודאי של שפעת ללא בדיקת מעבדה אינו אפשרי.

אחד התחומים שמרוויח יותר מכולם הוא שוק בדיקות המעבדה. קיים מגוון גדול של בדיקות מעבדה לשפעת. הן מבוססות בדרך כלל על בדיקת נוזלי חלל הפה והאף. הבדיקות המהירות, שנותנות תשובה תוך 15 דקות, מזהות את האנטיגנים שנמצאים על הנגיפים או את הנוגדנים שהגוף מייצר בתגובה. הבעיה היא שהן לא יודעות להבחין בזן המדויק של השפעת, ובנוסף לכך אחוז השגיאה שלהן גבוה - כ-30% מהחולים בשפעת לא יאובחנו בשיטות אלו. הבדיקות המדויקות נותנות תשובה תוך ימים אחדים. כך למשל, גידול תרבית של וירוסים, אחת השיטות המדויקות ביותר, לוקחת לפחות יומיים.

וכעת גם אני חולה, לדעתי מדובר בהצטננות, אחת מכמה מאות סוגי הצטננויות שמסתובבות בקרב בני אדם, ושבהן אנו נדבקים מספר פעמים בשנה. אני יודע שאבריא מחר. לא בגלל שאני חוזה עתידות, אלא בגלל שאשתי עברה את זה לפני יומיים ואני כבר יודע את מהלך המחלה האופייני. ג'ודי, אגב, נדבקה בעת ביקור בקופת החולים. כעת, מה שנשאר לי לעשות זה לטפל בעצמי עם התרופות הטובות ביותר שיש למקרים כאלו - לנוח כמה שיותר, לשתות הרבה ולכתוב בבלוג.

האם ניתן לקבוע מראש את מין העובר?

סיפרתי לחבר שלפני שלושה חודשים נולדה לי בת אחרי שלושה בנים. "בהיריונות הראשונים לא הייתה לנו העדפה", אמרתי לו, "אבל בהיריון הזה קיווינו בסתר לבנו שזו תהיה בת". "למה לא השתמשתם בשיטות מדעיות", הוא ענה, "הרי יכולתם לקבוע את מין העובר כבר בתחילת הדרך!". התפלאתי, והוא הסביר לי בפרוטרוט על ההבדל בין תאי זרע מסוג X לתאי זרע מסוג Y. ידעתי שמין העובר נקבע לפי תא הזרע, וליתר דיוק לפי זהות כרומוזום המין של התא - כרומוזום X יוביל להתפתחות נקבה וכרומוזום Y להתפתחות זכר - אבל לא ידעתי שקיימים הבדלים בין תאי זרע משני הסוגים.

כשחזרתי הביתה בדקתי בספר ההיריון שלנו, "היריון מושלם" שמו. להפתעתי מצאתי בעמוד 29 חזרה מדויקת על דברי החבר. בכל זאת זה נראה לי מוזר. סיפרתי על כך לג'ודי - היא בדרך כלל לא טועה, בוודאי שלא בעניינים כאלו. אשתי צחקה במשך דקה שלמה, והלכה לענייניה. היא אפילו לא הייתה צריכה לומר לי מה היא חושבת על כך. מובן שהאמנתי לה, אבל ליתר ביטחון החלטתי לבדוק את הנושא לעומק, כלומר באינטרנט.

מצאתי מהר מאוד את התשובה. התאוריה הזו, שיטת שטלס (Shettles method), התפרסמה בתחילת שנות ה-70 בזכות ספר שכתבו שטלס ורורוויק (Rorvik): "כיצד לבחור את מין התינוק שלך" (How to Choose the Sex of Your Baby). אגב, אותו רורוויק טען בספר מאוחר יותר שהוא היה שותף לניסיון המוצלח הראשון לשבט אדם. טענה זו התבררה כמובן כשקר, אבל הספר זכה להצלחה. בחזרה לשיטת שטלס: שטלס ורורוויק טוענים שתאי זרע מסוג Y מהירים יותר מתאי זרע מסוג X, ובנוסף הם רגישים יותר לסביבה חומצית. לכן ,זוג שמעוניין בבן צריך לקיים יחסי מין בסמוך למועד הביוץ, בעוד שזוג המעוניין בבת צריך לקיים יחסי מין מספר ימים לפני מועד הביוץ. בספר של שטלס ורורוויק קיימות המלצות אינטימיות נוספות, אך זו ההמלצה העיקרית.

שיטת שטלס נבדקה בצורה מדוקדקת בשנת 1995 והממצא היה חד-משמעי: אין בה אמת. לא נמצא שום קשר בין מועד יחסי המין יחסית לביוץ ובין מין העובר. אני סבור שלא במקרה המיתוס מחזיק מעמד זמן כה רב. אומנם מדובר בנקודה חשובה בכל הנוגע לבניית משפחה, אבל בעצם די קשה לבדוק את השיטה בצורה מדויקת. הסיבה המרכזית היא שבמשפחה אחת אין מספיק ילדים על מנת לקבל מדגם סטטיסטי מייצג ולכן אנשים עלולים להסיק ממקרים בודדים שהשיטה נכונה (חוק המספרים הקטנים). מה עוד שקשה לדעת את המועד המדויק של הביוץ ללא בדיקת שתן יומית במעבדה. בדיקה מדוקדקת יכולה להיעשות רק על ידי חוקרים בקיאים בשיטות סטטיסטיות שנמצאים בקשר עם מספר גדול של מתנדבות אשר מוכנות למסור בדיקת שתן יומית במשך כמה חודשים.

הערת סיום: בהפריה חוץ-גופית הסיפור שונה לגמרי. שם ניתן לדעת את מין העובר בטרם הכנסתו לרחם. עוד על כך במאמר המעניין של שלומית עוזיאל-רז, "בן או בת בסופרמרקט הגנטי", שהתפרסם בגליליאו 112 (דצמבר 2007). בנוסף לכך, קיימת שיטה של מיון זרע שיכולה להגדיל את הסיכוי לקבוע את מין העובר בהפריה חוץ-גופית. היא מבוססת על צביעה של תאי הזרע בצבע פלואורסנטי שנצמד לדנ"א. כרומוזום X גדול מכרומוזום Y ולכן הוא יקלוט כמות גדולה יותר של צבע. הנוזל עובר דרך ציטומטר זרימה (flow cytometer) בצורת טיפות זעירות שכל אחת מהן מכילה תא זרע בודד. שם הוא מואר באור על-סגול והטיפות נטענות במטען חשמלי בהתאם לצבע. אחר כך הן ממוינות בעזרת שדה חשמלי. השיטה מיושמת כיום בגידול חיות משק, ועבור פרות ההצלחה בקביעת המין מגיעה ל-90%.

הגרסה המלאה של המאמר מ-1995:

Timing of Sexual Intercourse in Relation to Ovulation — Effects on the Probability of Conception, Survival of the Pregnancy, and Sex of the Baby