"איך היה בבית ספר?”. “מעניין!". לא שומעים שיחה כזו בין הורה לילד, מהסיבה הפשוטה שהלימודים בבית הספר, בדרך כלל, לא מעניינים. ובסופו של דבר את מי זה מעניין אם השיעורים מעניינים או לא? הרי יכולת התלמידים, וכתוצאה מכך גם יכולת המורים, נמדדות לפי תוצאות המבחנים. ואולם, על מנת להצליח במבחנים צריך ללמוד את החומר ואת זה קשה לעשות כשהשיעורים כל כך משעממים. צריך להודות שבימינו קשה עוד יותר לעניין את התלמידים מבעבר. שלושת "האויבים" הגדולים שהשתלטו על חיינו במהלך 15 השנים האחרונות - הטלפון הנייד, הטלוויזיה הרב-ערוצית והאינטרנט - הביאו לאורח חיים מהיר, דינמי ומלא בגירויים מידיים. לא קל להתחרות מולם, אבל זה אפשרי, ולשם כך יש להכשיר את המורים ולהעניק להם את הכלים הנחוצים לקרב על ליבו של התלמיד.
אני רואה שלושה כלים מרכזיים שיכולים לשרת את המורים בדרך לשם. ראשית, עליהם להכיר את השפה של התלמידים ולהשתמש בעולם המושגים שלהם, אחרת אף אחד לא יקשיב להם. זה לא מסובך, רק דורש עדכון תקופתי לגבי "מה הולך היום”. הנקודה השנייה היא מערך שיעור מסודר שמוביל את התלמידים באופן לוגי מנקודה אחת לבאה אחריה, ומהמוחשי אל המופשט. תלמיד שמאבד את הקו שטווה המורה יתקשה לחזור ולהשתתף בשיעור. הנקודה השלישית היא גורם ההפתעה. אופן ההתקדמות במהלך השיעור, ובעצם גם לאורך השנה, צריך להיות מסודר והגיוני, אבל הפתעות שצצות מדי פעם ממקדות את תשומת הלב ושומרות על ערנות מתמדת. התנסות בחפירה ארכאולוגית או ביקור במעבדת לייזרים הן דוגמאות להפתעות כאלו. חשיפת בני הנוער לחזית המחקר אינה אמורה להיכנס במקום מקצועות הבסיס, אלא בנוסף להם. זו הזדמנות להראות לתלמידים את הקשר של הלימודים לעולם האמיתי ולספק להם חוויה שיכולה להיחרט בזיכרונם ולעזור להם בכל מקצוע שבו יבחרו בעתיד. אגב, ההפתעות לא חייבות להגיע מחזית המחקר. גם סדרת הדגמות מלהיבות בשיעור פיזיקה או משפט דמה לאישיות היסטורית יכולות להפוך נושא משמים לחוויה מרעננת.
המורים שוכחים לעתים את התפקיד האמיתי שלהם. שמעתי לפני מספר חודשים איש חינוך בכיר אומר שתפקידו המרכזי של המורה בעולם המודרני לשמש כמתווך בין התלמיד לבין המידע שמצוי באינטרנט בשפע. אני מתנגד לכך מכל וכל. המורים נמנים עם האנשים המשפיעים ביותר בחייו של התלמיד, ומי מאתנו לא זוכר מורה מסוים או אפילו שיעור בודד, שהשפיעו עליו עד כדי גיבוש דעה או אפילו בחירת מקצוע בשלב מאוחר יותר בחיים. בעיניי, מורה אינו משגיח על קבוצת ילדים, אינו מתרגל לקראת בחינות ובוודאי שאינו מתווך - מורה הוא מחנך שעוזר לקבוצת אנשים להכיר טוב יותר את העולם ולגבש את הדרך העצמאית שלהם, ואת כל זה קשה לעשות כשהתלמידים בקושי מקשיבים לך.
על מנת להגיע למצב שבו השיעורים מרתקים את התלמידים, מערכת החינוך צריכה להשקיע קודם כל במורים עצמם, גם בשכר הוגן שיכלול את שעות ההכנה לשיעור כמרכיב חשוב וגם בהכשרה ראויה. אני רואה שלושה נדבכים בהכשרה המתמשכת של המורה. ראשית, המורים צריכים להגיע למצב של שליטה מעולה בחומר, ואת זה ניתן להשיג בעזרת אנשי אקדמיה שיסייעו להם. ההשקעה תחזור בסופו של דבר לילדים של אותם חוקרים, דרך המורים, ולכן יש סיכוי טוב שיהיו מתנדבים למשימה. שנית, יש לעזור למורים לשפר את יכולת ההופעה מול התלמידים. יכולת הופעה היא אמצעי שליטה מרכזי בידי המורה, משום שהיא מאפשרת להעלות את יכולת הקליטה של התלמידים, ולא פחות חשוב – להעלות את ההערכה הכללית כלפי המורה. גם פה אפשר להיעזר באנשי מקצוע. כל כך הרבה יועצי תקשורת מסתובבים בכנסת - אולי ניתן לגייס אותם למשהו חשוב באמת. הנקודה השלישית, והמסובכת יותר, היא בניית מערכי שיעור מעניינים. אחד הדברים שהייתי רוצה לעשות בעתיד הוא העברת השתלמויות למורים שיעסקו בבניית מערכי שיעור אטרקטיביים. יחד עם זאת, אני מודע לכך שהגורם החשוב כאן הוא הדמיון האישי של המורה, וכל מורה צריך לגבש את מערך השיעור הסופי בהתאם ליעדים שלו וליכולות שלו. מורה שמחזיק בידיו ארסנל של כלי הוראה ומשלב אותם במהלך שנת הלימודים יכול להשיג עניין מתמשך של התלמידים ובמקרים רבים אף למנוע מראש בעיות משמעת.
יחד עם אשתי ג'ודי עסקתי בשנים האחרונות בפיתוח תוכניות העשרה במדעים לתלמידי תיכון שמבקרים במכון ויצמן, ובתהליך ארוך של למידה הצלחנו להבין מה מלהיב אותם ומה מעניין אותם. הפיכת בית הספר עצמו לסביבה מעניינת ומאתגרת היא משימה קשה יותר, ואני מודע לכך שלא די ברעיונות, אלא יש לנסות אותם בשטח בפריסה רחבה, להשתפר כל הזמן וללמוד מטעויות. ולמרות הכול, המשימה הזו אפשרית.
לקריאה נוספת: "למה מורים נשחקים?" מאת אורן פרבר בבלוג מדע ושאר רוח
אני רואה שלושה כלים מרכזיים שיכולים לשרת את המורים בדרך לשם. ראשית, עליהם להכיר את השפה של התלמידים ולהשתמש בעולם המושגים שלהם, אחרת אף אחד לא יקשיב להם. זה לא מסובך, רק דורש עדכון תקופתי לגבי "מה הולך היום”. הנקודה השנייה היא מערך שיעור מסודר שמוביל את התלמידים באופן לוגי מנקודה אחת לבאה אחריה, ומהמוחשי אל המופשט. תלמיד שמאבד את הקו שטווה המורה יתקשה לחזור ולהשתתף בשיעור. הנקודה השלישית היא גורם ההפתעה. אופן ההתקדמות במהלך השיעור, ובעצם גם לאורך השנה, צריך להיות מסודר והגיוני, אבל הפתעות שצצות מדי פעם ממקדות את תשומת הלב ושומרות על ערנות מתמדת. התנסות בחפירה ארכאולוגית או ביקור במעבדת לייזרים הן דוגמאות להפתעות כאלו. חשיפת בני הנוער לחזית המחקר אינה אמורה להיכנס במקום מקצועות הבסיס, אלא בנוסף להם. זו הזדמנות להראות לתלמידים את הקשר של הלימודים לעולם האמיתי ולספק להם חוויה שיכולה להיחרט בזיכרונם ולעזור להם בכל מקצוע שבו יבחרו בעתיד. אגב, ההפתעות לא חייבות להגיע מחזית המחקר. גם סדרת הדגמות מלהיבות בשיעור פיזיקה או משפט דמה לאישיות היסטורית יכולות להפוך נושא משמים לחוויה מרעננת.
המורים שוכחים לעתים את התפקיד האמיתי שלהם. שמעתי לפני מספר חודשים איש חינוך בכיר אומר שתפקידו המרכזי של המורה בעולם המודרני לשמש כמתווך בין התלמיד לבין המידע שמצוי באינטרנט בשפע. אני מתנגד לכך מכל וכל. המורים נמנים עם האנשים המשפיעים ביותר בחייו של התלמיד, ומי מאתנו לא זוכר מורה מסוים או אפילו שיעור בודד, שהשפיעו עליו עד כדי גיבוש דעה או אפילו בחירת מקצוע בשלב מאוחר יותר בחיים. בעיניי, מורה אינו משגיח על קבוצת ילדים, אינו מתרגל לקראת בחינות ובוודאי שאינו מתווך - מורה הוא מחנך שעוזר לקבוצת אנשים להכיר טוב יותר את העולם ולגבש את הדרך העצמאית שלהם, ואת כל זה קשה לעשות כשהתלמידים בקושי מקשיבים לך.
על מנת להגיע למצב שבו השיעורים מרתקים את התלמידים, מערכת החינוך צריכה להשקיע קודם כל במורים עצמם, גם בשכר הוגן שיכלול את שעות ההכנה לשיעור כמרכיב חשוב וגם בהכשרה ראויה. אני רואה שלושה נדבכים בהכשרה המתמשכת של המורה. ראשית, המורים צריכים להגיע למצב של שליטה מעולה בחומר, ואת זה ניתן להשיג בעזרת אנשי אקדמיה שיסייעו להם. ההשקעה תחזור בסופו של דבר לילדים של אותם חוקרים, דרך המורים, ולכן יש סיכוי טוב שיהיו מתנדבים למשימה. שנית, יש לעזור למורים לשפר את יכולת ההופעה מול התלמידים. יכולת הופעה היא אמצעי שליטה מרכזי בידי המורה, משום שהיא מאפשרת להעלות את יכולת הקליטה של התלמידים, ולא פחות חשוב – להעלות את ההערכה הכללית כלפי המורה. גם פה אפשר להיעזר באנשי מקצוע. כל כך הרבה יועצי תקשורת מסתובבים בכנסת - אולי ניתן לגייס אותם למשהו חשוב באמת. הנקודה השלישית, והמסובכת יותר, היא בניית מערכי שיעור מעניינים. אחד הדברים שהייתי רוצה לעשות בעתיד הוא העברת השתלמויות למורים שיעסקו בבניית מערכי שיעור אטרקטיביים. יחד עם זאת, אני מודע לכך שהגורם החשוב כאן הוא הדמיון האישי של המורה, וכל מורה צריך לגבש את מערך השיעור הסופי בהתאם ליעדים שלו וליכולות שלו. מורה שמחזיק בידיו ארסנל של כלי הוראה ומשלב אותם במהלך שנת הלימודים יכול להשיג עניין מתמשך של התלמידים ובמקרים רבים אף למנוע מראש בעיות משמעת.
יחד עם אשתי ג'ודי עסקתי בשנים האחרונות בפיתוח תוכניות העשרה במדעים לתלמידי תיכון שמבקרים במכון ויצמן, ובתהליך ארוך של למידה הצלחנו להבין מה מלהיב אותם ומה מעניין אותם. הפיכת בית הספר עצמו לסביבה מעניינת ומאתגרת היא משימה קשה יותר, ואני מודע לכך שלא די ברעיונות, אלא יש לנסות אותם בשטח בפריסה רחבה, להשתפר כל הזמן וללמוד מטעויות. ולמרות הכול, המשימה הזו אפשרית.
לקריאה נוספת: "למה מורים נשחקים?" מאת אורן פרבר בבלוג מדע ושאר רוח
23 תגובות:
אני חושבת שהבעיה מספר אחת היא השכר הנמוך.
אריה אני מגיב מבלי לקרוא את הרשומה.
פשוט נראה שברצף שחררת שני כתובים,ועל כן הגיב על הקודם גם פה.
אחת הסיבות שאיני נמשך לעסוק בעבודה אקדמית ובימים אלו עלי להכריע בעניין המשך לימודים,היא בעיה זו של מאבק תמיד במערכת ובעיקר באנשים הכפופים לה והמכפיפים אותה על השאר,לא רק הרכילות לעיתים פוגעת ביחיד במקרה זה במדען אלא גם מיני בעלי קביעות ומנהלתנים אשר איבדו את דעתם עם איבוד החשש למקום עבודתם,מלבד זאת ואולי שורש לכל העניין הזה הוא החלוקה הדי פשטנית אך גם לרוב צודקת של יעודיי האנשים לפי פיתגורס,אחד מחפש עינוגים גשמיים,אחר מחפש את עינוגיי הכבוד והיקר ואחרון חביב הוא זה המחפש אחר החכמה כטבע לו,ולא כעינוג לו אלא פשוט כהכרח.
כמרבית האנשים המדענים גם הם כנועים לעינוגים גשמיים אך עיקר המדענים הם אלו המחפשים את הכבוד והיקר וכרגיל מתי מעט אשר מחפשים אחר החכמה מבלי להבין מדוע וגם לעיתים כנגד רצון העצמי-כי הם משועבדים לעצמם באופן פרדוקסלי שכזה.
קנאה ואיבה למי שהוא מצליח ונודע שכיחה ביותר ואפשר לומר בהחלט אחד הכוחות המניעים את המדע,עניין קשה ומירוץ שמכביד על אלו שעבודתם באמת במדע ובחיפוש אחר האמיתות והחוקיות.
בנוגע לעניין בבית הספר,אני מצטער להגיד שגם פעילויות הנקראות מבורכות,והן אותן העשרות בהן אתה ואשתך לוקחים חלק,הן לרוב פשטניות,פופולריות ואינן אלא יום חופש למרבית התלמידים.
אני איני סבור שיש להציב לתלמידים אתגר אלא פשוט ללמוד אותם נושא באופן שאינו רק רחב או רק עמוק,אלא בשני האופנים,ואין להוסיף ללמידה זיקוקי דינור ורעש תותחים,אלא למידה כזו שבה מבינים ומפנימים מביאה לתבונה שהיא הרבה מעבר לעובדות יבשות ומספרים חשבוניים,תבונה זו שהיא הכרה בנפתוליי התמטיקה(ובה גם המתמטיקה) אך בתמצותה לכדי כללים שימושים וישימים,מובילה לא רק להתרשמות ולפיתוח היצירתיות של התלמיד אלא מקנה לו שלווה ואושר רגעי.
האנונימי מן הפוליסמנטיקה
לאנונימית - אני מסכים שעניין השכר הוא בעיה מרכזית משתי סיבות: כשהשכר נמוך יש סיכוי גבוה יותר שלא יגיעו אנשים מוכשרים להוראה, ואלו שמלמדים אינם משקיעים מספיק כשהתמורה לא הולמת. יחד עם זאת אני סבור ששכר אינו הגורם היחיד לכך שמערכת החינוך בישראל כל כך חלשה.
לפוליסמנטי - הפעילויות שפיתחתי אכן נוטות לכיוון הפופולריות, זאת על מנת למשוך את תשומת הלב של התלמידים. אחר כך אפשר לצלול איתם עמוק לתוך החומר. התקווה שלי היא שהפעילויות משפיעות עליהם כך שהם ירצו להעמיק גם באופן אישי, משום שלדעתי רק בלימוד עצמי יכולה להיווצר הבנה מעמיקה של החומר.
אני חייב לומר שכשהתחלתי לפתח תוכניות חשבתי בערך כמוך. חשבתי שהתלמידים אוהבים ללמוד ורק מחכים שיגיע ללמד אותם מי שיודע את החומר. אבל זה לא קרה. אפילו תלמידים טובים התקשו להתרכז כשהפעילות לא הייתה מספיק אטרקטיבית. לפעמים אפילו פעילות אטרקטיבית לא הספיקה, למשל כשלא הבנתי מראש מה התלמידים מצפים לקבל בתכנית ההעשרה, כלומר מערך השיעור לא התאים לכיתה הספציפית.
בימינו בעיית המשמעת הפכה לגורם הראשי שמונע מהמורים ללמד, ויש גם מגבלות על עונשים שניתן לתת לתלמידים. הרבה פעמים השיעור נדון לכישלון, אלא אם כן המורה יעשה צעד ויצליח להפוך אותו למעניין.
דרך אגב, אתה יכול להגיב ברשומות הישנות יותר. אני עוקב אחרי כל התגובות לבלוג - כל תגובה מגיעה למייל שלי.
זה אכן עניין מורכב ביותר ואני סבור שהוא נובע בכלל מחוסר הבנה לגבי חלוקת האחראיות בין ההורים לבין המדינה לחינוך הילדים,מחד על המדינה החובה לחנך ולהשכיל את כל אזרחיה,כי הנחת היסוד לחיים דמוקרטיים היא שהאדם הוא יצור תבוני,על כן המשימה של מדינה דמוקרטית היא לחנך את האזרח כדי שיהיה ריבון טוב,העניין מקביל ממש לאחריות ההורה על הצאצא,יתרה המדינה הדמוקרטית המודרנית היא מדינת שלטון חוק(הכף השניה של השלטון:שלטון העם-שלטון החוק)כלומר על האזרח לקיים בה את מערכת החוקים,החוק גם קובע כי עברה על החוק גם שלא במזיד ובידיעה כי נעשתה עבירה,עברה היא לכל דבר,ומכאן שזו חובה נוספת של המדינה כיוון שאם היא דורשת מן האזרח לנהוג כשורה חייב לדעת מהי השורה.
מאידך ההורה יראה במורה ובכיתה כתא נפרד ומרוחק מן הילד מאשר התא המשפחתי בו הילד וגם ההורים מתבטאים באופן סותר מרבית הפעמים לעומת הנהוג בכיתה מול המורה.
כלומר ההורה לעיתים אפילו יגחיך את המורה ויראה בו זר ופחות ערך אבל את האחראיות לחינוך ישיים בידיו.
עניין ההגחכה של המורה אינו כי הוא מורה,או כי הוא לא מלמד טוב,אלא פשוט כי כל משפחה וכל פרט נוהג באופנים שונים,אחד יותר פתוח והאחר יותר סגור,אחד חושב שזה בסדר לצחוק קצת בגסות והאחר יגיד זו גסות,בעצם לכל אחד גבולות שונים,ומכאן שההורה חושש מאוד להפקיד את החינוך אצל המורה אך לרוב אין לו חלק רחב דיו בחינוך ילדו.
אני מוצא שחובת חינוך היא על ההורה,בעיניי זה חלק מהעמדת הצאצאים,הוא הולדת ילדים,המשך הדור הוא גם בראיית העולם,ההתנהגות האישית ואלו בוודאי נובעים מחינוך ולא רק מאיזה מטען של חומצות גרעין מקודדות ליצור חלבונים,שהם הופכים אדם לבשר,אך לבטח אין הם כל התבונה והתרבות שלו.
אני חושב שחוסר ההצלחה ב"תפיסת" הכיתה והתלמידים לנושא הלימוד איננה בגלל חוסר באמצעיים חזותיים מעוררי התלהבות,התלמיד איננו ככלב מרייר לעצם,זקוק לאש מתמרת ומוליכי על מרחפים ,כדי להתעניין בפיסיקה,למשל,אני סבור מנסיון שכל עוד התלמיד מבין ומובל אל המסקנות הוא ישתף פעולה ויותר מכך,מרבית התלמידים שואלים ומבקשים תשובה,לעיתים אין להם סבלנות להסברים נפתלים,אבל,בוא נודה,גם לנו במחקר אין כל כך :) .
האנונימי מהפוליסמנטיקה
אני מסכים שאחריות רבה מוטלת על ההורים. באחד הפוסטים הבאים אספר על התפיסה שלי בכל הקשור לכך.
אשמח לקרוא את הניתוח שלך לבעיה זו,ואת דעתך כלומר מאיזו הנחה אתה מפתח את האופן הנכון לגדל את ילדייך בתקווה שזה יתרום לכולנו לתרום לילדנו(וזו כבר הנחת יסוד אחת-לתרום לילד.
האנונימי מן הפוליסמנטיקה
לאריה, האם אינך חושב שהצםיפות בכיתות ובעיות המשמעת המאפינות את מרבית בתי הספר מונעות מהמורים ללמד ובמקרים לא ספורים אף מסכננות אותם?
אריה שלום,
אני מורה לביולוגיה. קראתי את דבריך בעיון.
אני מסכימה עמך בכל מלבד נקודה אחת - דיבור בשפת הרחוב או בשפת התלמידים כפי שאתה קורא לה עלול להביא לזילות כלפי מוסד ההוראה ולכך אני מתנגדת.
עם זאת אני מסכימה שאנו המורים לא מנצלים את הפוטנציאל שלנו והשתלמות מתאימה שתספק למורים כלים חדשים יכולה להביא לעניין רב וממושך של התלמידים.
נקודה נוספת שגם עמיתי התלוננו עליה: אני מרגישה כבולה לתכנית לימודים משעממת המבוססת על הכנה לבגרות ולא יכולה להעביר שיעורים אחרים מעניינים יותר. התלמידים אולי מגיעים מוכנים למבחן אולם ידע אמיתי בביולוגיה אין להם.
לרינת - תודה רבה על דברייך.
לעניין השפה. כתבתי: "עליהם להכיר את השפה של התלמידים ולהשתמש בעולם המושגים שלהם". אני סבור שכל מורה צריך להשתמש בשפה שלו, אבל אם בנוסף לכך יכיר את עולם המושגים של התלמידים ויבין את שפת הדיבור שלהם, הדבר יקל עליו להגיע אליהם.
לאנונימי שמעל רינת - אני מסכים שהצפיפות וענייני המשמעת הן בעיות קשות. לא יהיה קל לפתור אותן משום שעל מנת להקטין את הצפיפות צריך לגייס הרבה מורים וזה עולה כסף. על מנת לפתור את בעיות המשמעת יש צורך בדרכים יצירתיות במיוחד.
ההצעה שלי נוגעת יותר לתוכן השיעורים, בעיקר בכל הנוגע לצורת ההגשה של החומר, שיכולה לעניין אפילו כיתה גדולה ואולי למנוע מראש בעיות משמעת. הרי תלמידים מתעניינים לא מתחילים להפריע, ותלמידים שמעריכים את המורה לא מפריעים בשיעור שלו.
אריה
כתבה מרתקת כל הכבוד על היוזמה.
אגב לטעמי יש להבדיל בין מתודות חינוכיות בהתאם לקהל היעד שלהן.
ישנו החינוך למצטיינים שצריך להיות בעל אופי שונה לחלוטין מהחינוך לרוב התלמידים.
אגב בהקשר זה בפיסיקה של המאה העשרים היו קבוצת מדענים מעולים מהונגריה הם כללו את ויגנר, זילארד,
טלר, פון נוימן וארדוש. אם אינני טועה שלושה מהמדענים הדגולים הללו למדו באותו בית ספר אצל אותו מורה לפיסיקה. אותו המורה שמעתי ממי שסבו למד אצלו לא הצליח כל כך עם התלמידים "הרגילים " בכיתה. האם היה זה מקרה ששלושה מהמוחות המבריקים ביותר במדע במאה העשרים התקבצו באותו בית ספר אצל אותו מורה או האם למורה המיוחד יש חלק בכך?
לגבי לימוד של קבוצות תלמידים גדולות ויצרת חיבור שלהם למדע. הייתה כתבה מעניינת השבוע בחדשות שתיארה איך מורה לפיסיקה שילב לימודי טיסה עם לימוד הפיסיקה ובכך הגדיל את מספר התלמידים במגמה משניים לשלושים... רעיון מדהים!
לגבי החינוך קצרה היריעה כאן מלסקור את הסיבות לירידה ברמתו.
גם הנוער היום שונה בעל יכולת ריכוז קצרה יותר ופחות יכולת התמקדות והעמקה בשל האינטרנט והטלויזיה.
גם ההורים מתייחסים באופן שונה למורים יחס הכבוד למורה באשר הינו מורה כמעט ואינו קיים. התנאים הפיסיים גם הם קשים כיתות גדולות והרבה השחות דעת.
לדעתי המקור להתדרדרות הינו כניסת הפוליטיקה לחינוך. הגישה כי ההורים והתלמידים הם לקוחות גוררת את הניסיון לרצות אותם. חינוך צריך להיות מבוסס על מסורת ולא להתגמש לפי רצונות התלמידים וההורים.
הוסף לכך א הדרישות של השוק כי כל ילד צריך היום תעודת בגרות למצוא מקצוע מכובד ומקבלים הורדת הרמה
וחוסר דיפררנציציה של תלמידים לרמות.
התלמידים החלשים מפריעים לחזקים יותר יש רעש ואין משמעת.
הוסף לכך כי מקצוע ההוראה אינו נחשב לקרירה ובשל כך מספר הגברים העוסקים בו נמוך. ההוראה נחשבת לא למקור פרנסה עיקרי אלא להכנסה נוספת למשפחה. אם שרוצה גם לעבוד וגם להיות בבית עם הילדים תבחר בהוראה.
התפיסה של העוסק בהוראה כמפרנס רשמי מורידה את ערכו בעין הציבור.
יש לי עוד רבות לומר בנושא אבל אני סבור שכבר הערכתי יותר מדי.
התוכניות שפיתחתי ורסטיליות במובן שניתן להתאים אותן לרמות שונות ואפילו לגילאים שונים. בפעילות עצמה אני מתאים את רמת ההסברים במידת הצורך. המטרה של הפעילויות שלי היא לספק עניין ראשוני בתחום מסוים, על מנת שהתלמידים ירצו להמשיך ולהעמיק בכוחות עצמם. כיתה הטרוגנית מעמידה אתגר גדול, אבל לדעתי ניתן לעמוד באתגר הזה בתנאי שאחר כך התלמידים יזכו לטיפול אישי יותר בהתאם ליכולת הנוכחית שלהם. תכנית ארוכת טווח לתלמידים מצטיינים היא פרויקט מאתגר במיוחד. ד"ר אלי רז התייחס לכך בגיליון אוקטובר 2009 (גיליון 134) של גליליאו (בכתבה "מצויני טיפוח").
לימודי טיסה עם פיזיקה - רעיון נהדר. לרעיונות כאלו בדיוק אני מתכוון. אילו רק היו מיישמים את זה בפריסה רחבה ובמקצועות שונים.
אהוד, הצבעת על חלק מהבעיות של החינוך בישראל כיום ולכך ניתן להוסיף את דבריהם של המגיבים הקודמים. אני רוצה להתייחס לעניינים אלו מנקודת המבט שלי בפוסטים הבאים.
הסיפור על המדענים ההונגרים אכן מדהים. אני משער שהיה כאן שילוב של מורה יוצא דופן עם הפריה הדדית של קבוצת תלמידים מוכשרים במיוחד.
והנה המאמר מוויקיפדיה אודות המורה ההונגרי האגדי: László Rátz
אריה, תודה רבה על הקישור!
הייתי בטוח כי לזאלו טיפח שלושה לפחות מהגאונים ההונגרים, אבל באתר מוזכרים רק ויגנר ופון ניומן. אגב אני די בטוח כי הם לא למדו באותה כיתה, כך שרוב הקרדיט הוא למורה.
אתמול בחדשות ערוץ 2 הייתה כתבה מרתקת על שימוש במחשב אישי ללימוד. המחשב האישי מאפשר לכל תלמיד ללמוד בקצב המתאים לו וכך מונע הרבה הפרעות שמקורן בשעמום.הוא פותר באווחה אחת את הבעיה של כיתות הטרוגניות וצפופות.כל תלמיד מקבל יחס אישי והחומר מוצג גרפית באופן מרתק. האתר של החברה האחראית על הפרוייקט הוא:
http://www.timetoknow.org/
גם אני חושב שלימוד עם מחשב צריך להיכנס באופן נרחב יותר, אבל הוא לא יוכל להחליף שני תפקידים שלפי דעתי שייכים למורה ויש להם חשיבות: שיעורים פרונטליים (מעניינים כמובן) ודיונים כיתתיים שמגדירים את הכיוון, מיישרים קו ובשאיפה גם מגדילים את המוטיבציה של התלמידים, ופגישות אישיות עם התלמידים (נדמה לי שזה כמעט שלא נעשה בארץ).
רשימה מצויינת. הפצתי את הלינק לכל מורי חמד"ע.
אפשר להוסיף שלעניין את התלמיד אין פירושו 'לרדת' לרמתו או להפוך את הלימוד לקרקס מושך תשומת לב - יצירת העניין היא הדרך לאתחל ולשמר את הרעננות של האינטראקציה (גם עבור המורה!) והיא מבטאת את הכבוד שרוחש המורה לעולמו של התלמיד. דרך העניין הראשוני, התקווה היא להביא את התלמיד לעניין העמוק יותר שיוצר את המחויבות וההנעה הפנימית. נראה לי שלימוד אמיתי צריך תמיד לשאוף לזה.
כתבתי משהו על זה מזווית אחרת:
http://www.notes.co.il/farber/47492.asp
אורן, אני מסכים עם הדברים שכתבת בתגובה וגם עם הדברים שכתבת בפוסט שלך שאומנם עשויים להישמע אידאליסטיים (ובעצם, מה רע בכך?), אך גם בעיני הם הבסיס הפנימי לעבודתו של המורה. אני עסקתי יותר באמצעי העזר החיצוניים. הייתי אומר ששתי הרשימות שלנו משלימות זו את זו במידה מסוימת.
אגב, המודל של חמד"ע בהחלט מתאים לדברים שכתבתי. הלוואי שהוא יורחב למקומות נוספים בארץ.
אריה אני מתקשה לצפות עוד לרשומה בנושא,ועל כן אני מתעורר לעורר אותו שוב,בתקווה שאולי יעורר בך איזה ניצוץ השראה לרצות ולכתוב לנו את תבונותיך בנדון,ובכן,
התעניינתי מאוד כאשר ציינת את הבעיות בכתבה זו,שהן בעייני המשמעת והפער שבין ציפיית ההורה ובין פעולותיו,או הפער שבין הגבולות המוצבים בכיתה לאלו המוצבים בבית,ובעצם בשאלה מי אחראי על החינוך(ואיני שח עוד בהשכלה),ההורה או המורה?...
כמה שאני מנסה להכיר בבתי הספר כגוף חינוכי אני נכשל,כי כאשר מתקלים לפני עוד סיבה טובה לקיומה של מערכת כזו אני מוצא בה דווקא את הרע או את חוסר החיוניות ביתר יושר(שלעיתים זה לאו דווקא רע,כאשר אנו נופשים אין אנו מועלים בעולם החומר ואומנם מועילים מאוד ברוח-שאיני גורס שאיננה חומר-.).
לפיכך מצאתי שבבוא העת בו ילדיי יגיעו לגיל הלמידה התוכניתית-ה"כבדה"(אני מניח גיל שש או שבע),לא אשלח אותם למערכת הזו,ועדיין אני מסתייג מאוד בלבבי,אם זה המעשה הנכון להם ואם זה המעשה הנכון לכל הורה החושב באמת על טובו של הילד ומוכן להסתכן בשוני חברתי(עניין שלחלקנו הוא טבע מטבעו אינו לכולנו(-כי רק לחלקנו)-ובינינו כאלה המורדים מטבעם ואחרים הצייתנים טבעם).
הסיבה על פייה אני מסתייג היא כמובן הריחוק מבני גילם,שהרי במקום לבלות וללמוד להסתדר בחברה ובשיתוף,ולעיתים גם ללמוד להתמודד נגד השיתוף,ובעצם לפתח עצמיות ועימה עצמאות,הסביבה תהיה בוגרת ואולי שקטה הרבה יותר.
את הסייג הזה אני מפריח מאותו התבונה שלעיתים יש ללכת נגד מוסכמה חברתית,אך כאמור לבי חצוי ואני אומנם נוטה אך לא נסתרת מעיני האפשרות שהזיק לילדיי במונעי מהם חברה בת גילם.
איני סמוך כי פתרון הלמידה בבית מתאים לכל,כיוון שאם אכן זהו הפתרון לכל,הרי שנגזר כי על הורה אחד לא לעבוד,כי עיסוקו יהיה בחינוך הילדים,דבר שאישית איני מתקשה בו,אך מכיר בכך שרבים יוותרו על טובת ילדיהם למען טובתם שלהם(ההישג העצמי).
אם כך הדבר הרי שעל הממשלות לעודד את התבנית המשפחתית בה רק הורה אחד עובד ואילו האחר מחנך ומטפל,ואכן פתרון כללי שכזה יאפשר הקמת מסגרות חברתיות מצומצמות בשעות מן המסגרת הבית ספרית אך בכל זאת יאפשרו לילדים להתרועע בחברת בני גילם ולרכוש עצמיות ועצמאות.
אני מתקשה להבין איך הורה מוותר על מתן החינוך וההשכלה של ילדו,בסופו של דבר בהעמדת הצאצאים ישנו גם רצון להמשך מסוים של עצמך,של מורשתך,של ראייתך והגיונך,והרי כאשר אתה מתיר כל קשר מן הילדים שלך למשך שמונה שעות ביום לאורך עשרות שנים,מתי בדיוק הם ילדך...
עלי להצטער עם הרשומה הזו נמצאת פוגענית או דעתנית,הרי שבאמת אני חצוי לשומע עוד מחשבות,ועניין כזה הוא מכריע ורגשי גם כי בתחילתו נוגע בשכל והקנייתו.
האנונימי מן הפוליסמנטיקה.
תודה, כתבת דברי טעם.
אני מקווה להביא גם את זווית הראייה שלי, שלא רחוקה משלך, באחד הפוסטים הבאים.
לאריה, אני רוצה לשבח את המאמר הזה. שיהיה לך בהצלחה עם הרעיונות הנהדרים הללו ושתזכה להגשים אותם לטובת כולנו.
אני מסכים לגמרי עם המאמר שלך. רוב ה"גירויים" שחווים הילדים מאתגרים את מערכת החינוך. אני חושב שצריך גם להכשיר את המורים גם בתרבות כללית ענפה על מנת לדעת לענות לתלמידים על כל נושא כמה שאפשר. מורה במצוקה או מתגלה כלא עונה נכון מאבד כל סמכות מול ילד.
הוסף רשומת תגובה