זיהום רדיואקטיבי

רצף הפיצוצים בכור הגרעיני בפוקושימה שנפגע בעקבות רעידת האדמה החזקה שאירעה ביפן ב-11 במרץ 2011 מעורר דאגה ביפן ובמדינות נוספות. אני רוצה לעסוק באספקט אחד של הנושא ולספר על החומרים המסוכנים שאולי כבר דלפו מהכור ושעלולים לגרום לזיהום ארוך שנים באזורים נרחבים הסמוכים לכור.

 הכור הגרעיני בפוקושימה בימים טובים יותר

חומר בקיע, דוגמת אורניום-235 (אורניום בעל 235 פרוטונים ונייטרונים בגרעין), משמש בכור גרעיני לקיום תגובת שרשרת גרעינית. כשנייטרון פוגע בגרעין של חומר בקיע, אותו חומר עובר ביקוע גרעיני, כלומר מתפצל לשני יסודות קלים יותר ופולט קרינה רדיואקטיבית. תוך כדי כך הוא משחרר נייטרונים נוספים שבתורם פוגעים בגרעינים נוספים של החומר הבקיע וממשיכים את תגובת השרשרת. החומרים שנוצרים בתהליך הביקוע הגרעיני ממשיכים לדעוך ותוך כדי כך משתחררת קרינה רדיואקטיבית נוספת.

כל עוד התהליך מתרחש בתוך הכור הגרעיני, הקרינה כמעט שלא יוצאת מתחום הכור ואינה מסוכנת עבור התושבים. אבל בעת תאונה גרעינית, הדלק הגרעיני ותוצרי הביקוע עלולים להיפלט החוצה ולהוות סיכון מיידי לכל מי שנחשף לחומרים הרדיואקטיביים וסיכון ארוך טווח לכל היצורים החיים שנמצאים באזור הזיהום, שמגיעים אליו אחר כך או שצורכים מזון שמקורו באזור המזוהם.

הכור הגרעיני בפוקושימה לאחר סדרת הפיצוצים שאירעה בו

הסכנה בריכוז גבוה של חומרים רדיואקטיביים שחודרים לגוף או שנמצאים בסביבתנו היא אותה קרינה רדיואקטיבית הנפלטת מהם. האנרגיה של הקרינה הזו מספיק גבוהה על מנת ליינן אטומים, כלומר לשחרר מהם אלקטרונים ולהפוך אותם ליונים, ועל כן היא מסווגת בתור קרינה מייננת. קרינה מייננת עלולה לפגוע באטומים שונים בגוף האדם, ובפרט קרינה מייננת מסוגלת לפגוע באופן ישיר במולקולות דנ"א או ליצור רדיקלים חופשיים שאף הם מהווים סיכון גבוה לחומר הגנטי בגוף האדם. פגיעה בדנ"א באחד משני אופנים אלו עלולה להביא ליצירת כמות רבה של מוטציות בחומר הגנטי. המוטציות גורמות לייצור לא תקין של חלבונים ובמקרים מסוימים להתפתחות צורות שונות של סרטן או אפילו למוות מיידי אם מדובר בחשיפה לכמות גדולה של חומר רדיואקטיבי.

בעקבות תאונות גרעיניות בעולם, ובמיוחד לאחר האסון הנורא בצ'רנוביל, נאסף מידע רב על החומרים הרדיואקטיביים המסוכנים אשר משתחררים בעת דליפה רדיואקטיבית מכור גרעיני. הפרמטר החשוב ביותר הקובע את אופי הסכנה הוא זמן מחצית החיים של החומר, כלומר משך הזמן שבו מחצית מהאטומים הרדיואקטיביים יתפרקו. זמן מחצית החיים מגדיר את קצב ההתפרקות: זמן מחצית חיים קצר, משמעו שהחומר ידעך בקצב גבוה במשך זמן קצר; ואילו זמן מחצית חיים ארוך, משמעו שהחומר ידעך בקצב נמוך במשך זמן רב.

הגורמים העיקריים הנוספים שבעזרתם ניתן להעריך את מידת הסכנה מהחומר הם הכמות היחסית שלו כתוצר דעיכה של החומר הבקיע בכור (fission product yield) והאנרגיה של הקרינה הרדיואקטיבית המשתחררת ממנו. מידת ההשפעה של החומר הרדיואקטיבי על בני אדם תלויה באופי החומר: גז יכול לסכן אותנו רק אם אנו נושמים אותו, חומר נדיף עוזב את הכור ויכול להתפזר על פני הקרקע בקרבת הכור או לנדוד לאורך מרחקים ארוכים, ואילו חומר לא-נדיף יישאר בכור ההרוס ולא יהווה סכנה מחוצה לו. החומרים הנדיפים נבדלים זה מזה ביכולת ההתמוססות שלהם - חומרים שמתמוססים היטב במים יזהמו מקווי מים ואילו חומרים שכושר ההתמוססות שלהם נמוך יישארו בקרקע. גורם חשוב לא פחות הוא יכולת הספיגה של החומרים השונים בצמחים ובגופם של בעלי חיים.

בין האיזוטופים הרדיואקטיביים קצרי החיים, המסוכן ביותר הוא כנראה יוד-131. זהו חומר נדיף, בעל זמן מחצית חיים של 8 ימים, אשר נוצר בכור גרעיני בכמויות גדולות. יוד נספג בגוף ויש לו תפקיד חשוב בתפקוד בלוטת התריס. מכאן נובעת הסכנה העיקרית בחשיפה ליוד רדיואקטיבי - הוא עלול לגרום להתפתחות סרטן בלוטת התריס. האמצעי הטוב ביותר להקטין את מידת הספיגה של יוד רדיואקטיבי בגוף הוא שימוש בטבליות אשלגן יודי המכילות יוד-127 שהוא איזוטופ יציב ולא רדיואקטיבי. כשיש בבלוטת התריס כמות רבה של יוד יציב, היא תספוג פחות מהיוד הרדיואקטיבי שחודר לגוף. כאמור, זמן מחצית החיים הקצר של יוד-131 מצביע על כך שהחומר מהווה סכנה לאנשים שהיו קרובים לכור בעת התאונה, אך הוא כבר לא מהווה סכנה למי שמגיע לאזור מספר שבועות אחר האירוע.

חומרים בעלי זמן מחצית חיים של אלפי שנים ומעלה אינם מהווים בדרך כלל גורם סכנה משמעותי בטווח השנים של חיי אדם. חומרים בעלי זמן מחצית חיים של שנים בודדות עד עשרות שנים הם הסכנה הראשית עבורנו, וביניהם יש שניים שנחשבים למסוכנים במיוחד: סטרונטיום-90 וצסיום-137. שניהם חומרים נדיפים, בעלי זמן מחצית חיים של כ-30 שנה, נוצרים בכמויות גדולות בכורים גרעיניים, פולטים קרינה אנרגטית בעת הדעיכה שלהם ומסוגלים להיספג בקלות יחסית בגופם של יצורים חיים. סטרונטיום דומה במבנה הכימי שלו לסידן, ולכן הוא עלול להחליף את הסידן בגוף, וצסיום דומה לאשלגן.

מקרב שני החומרים הללו, צסיום מסוכן יותר בדליפות שמקורן בכורים גרעיניים - הוא נדיף יותר ומתפזר בטווח מרחקים גדול יותר. הוא היווה את הסכנה העיקרית לתושבי אוקראינה לאחר אסון צ'רנוביל, והוא אף הגיע לשטחים נרחבים באירופה יחד עם ענני החומרים הרדיואקטיביים שהשתחררו באירוע. עד היום הקרקע במרחק של עשרות קילומטרים מהכור בצ'רנוביל מזוהמת בצסיום-137 והחומר ממשיך להוות סכנה.

 נשורת רדיואקטיבית של צסיום-137 אחרי אסון צ'רנוביל

צסיום שנמצא בקרקע נספג בצמחים ובפטריות ובסופו של דבר עלול להגיע לגופנו לאחר כמה שלבים של שרשרת המזון. לחיות משק באזור צ'רנוביל סופק פיגמנט בשם כחול פרוסי שיכול להיקשר לצסיום במעיים ולשאת אותו אל מחוץ לגוף. זו שיטה יעילה גם בטיפול באנשים שבלעו כמות גדולה יחסית של צסיום. כחול פרוסי ואמצעים נוספים יכולים להקטין את כמות מקרי הסרטן המתפתחים באזור האסון, אולם טיפול יסודי בזיהום המסיבי וארוך הטווח הנוצר בעקבות דליפה גרעינית עדיין לא פותח.



לקריאה נוספת:
Introduction to Radiation Health Effects and Radiation Status at Fukushima

מקור למפה: http://www6.ufrgs.br/favet/imunovet/molecular_immunology/physicalcauses.htm

תאי גזע - הנקודה הישראלית

ישראל חזקה מאוד בחקר תאי גזע ומדענים ישראלים השתתפו בכמה מהמחקרים החשובים בתחום. אני רוצה להתמקד באחד המחקרים הללו ותוך כדי כך לגעת גם בהשפעה של חילופי השלטון בארצות הברית על חקר תאי הגזע.

אבל ראשית, מה הם תאי גזע? ההגדרה היא פשוטה ומבוססת על שני מרכיבים. החלק הראשון בהגדרה אומר שאלו תאים שיכולים לעבור התמיינות. במילים אחרות, תרבית של תאי גזע יכולה, בתנאים הנכונים, להפוך לתרבית של תאים אחרים. ברור שבעובר יש תאים כאלו. הרי מקורו של האדם בתא אחד - ביצית מופרית - ומובן שלפחות לאותו תא יש פוטנציאל להתמיין לכל אחד מתאי הגוף. גם לתאי העובר בשלבי ההתפתחות הראשונית יש עדיין פוטנציאל התמיינות גבוה, והוא קטן במהלך ההריון. בסופם של שלבי ההתמיינות הראשוניים נשארת בעובר בן מספר חודשים כמות קטנה יחסית של תאים לא-ממוינים.

החלק השני בהגדרה אומר שתאי גזע יכולים להישאר במצבם הלא-ממוין ללא הגבלת זמן, כל עוד תנאי הגידול יהיו מתאימים. דווקא התאים הראשוניים בעובר לא נשארים במצב לא-ממוין לאורך זמן, משום שתנאי הסביבה בתוך העובר גורמים להם להתמיין, אבל אם נחשוב על תאי גזע בגוף הבוגר נראה שיש הגיון בהנחה שקיימים תאים מסוימים שנשארים במצבם הלא-ממוין. כך למשל, במח העצם מתקיימת אוכלוסייה קבועה של תאי גזע המטופויאטיים שמהווים מקור לתאי הדם השונים. באופן קבוע חלק מאותם תאי גזע מתמיינים ומפצים על איבוד תאי דם בזמן פציעה, מחלה או מוות ספונטני של תאים, אך רובם נשאר במצב לא-ממוין. תאי הגזע הללו שמצויים בגוף אדם בוגר קרויים תאי גזע סומטיים, וזאת בניגוד לתאי הגזע העובריים שמקורם בעובר בן ימים ספורים. אגב, גם הדם הטבורי, שניתן לאסוף בעת הלידה, מכיל תאי גזע שמייצרים תאי דם ובעצם אותם תאי גזע מתפקדים כמו תאי הגזע במח העצם.



לאחר למעלה ממאה שנות מחקר תאורטי ומעשי על תאי גזע הצליחו בשנת 1998 חוקרים מאוניברסיטת ויסקונסין להפיק תאי גזע עובריים, מעובר אנושי בן חמישה ימים (בלסטוציסט), שצורתו כדור חלול ובו קבוצת תאים. על מנת להפיק את התאים הללו היו צריכים החוקרים לנקב את המעטפת ולהוציא משם את התאים הפנימיים. אותם תאים פנימיים, שיש להם פוטנציאל להתמיין לכל אחד מתאי הגוף, הועברו לצלחות פטרי ובתנאי הגידול המתאימים נשארו באותו מצב לא-ממוין עד היום. הם מתחלקים כל הזמן, כך שניתן בקלות לקחת מהם תרבית קטנה ולספק לה תנאים מתאימים להתמיינות. כלומר, נוצר כאן מעין מפעל לתאי גוף חדשים, בהם גם סוגי תאי גוף שכמעט לא מתחדשים בגוף האדם, כמו תאי עצב. מכאן נובע הפוטנציאל הגבוה של תאי הגזע העובריים ברפואה - ניתן לאפשר להם להתמיין ולהשתיל את התאים הספציפיים בגופם של חולים. אך יש לומר שהליך השתלת התאים לא תמיד פשוט ובשלב זה גם לא נחשב בטוח לגמרי. למעשה, מלבד אותם תאים ממח העצם או מדם טבורי, שאיתם יש לרפואה כבר הרבה ניסיון, לא הושתלו עד היום תאי גזע בגוף האדם. הניסויים הקליניים הראשונים היו צפויים להתחיל בארצות הברית לפני כשנה אבל נדחו מסיבות של בטיחות רפואית, או במילים אחרות סכנת התפתחות גידולים.

אני חוזר למחקר של 1998. בראש המחקר עמד ג'יימס תומסון, מועמד ודאי בעיני לזכייה בפרס נובל לרפואה בשנים הקרובות. היחיד ששותף לאותו מאמר היסטורי ואינו שייך לאוניברסיטת ויסקונסין הוא פרופ' יוסף איצקוביץ-אלדור מהטכניון ובית החולים רמב"ם, שהיה גם זה שסיפק את העוברים הזעירים מתורמים ישראלים. תאי הגזע העובריים שהופקו אז היוו את המקור לשורות תאי הגזע האנושיות הנחקרות ביותר בעשר השנים האחרונות. שורת תאי גזע היא בעצם תרבית תאי גזע יציבה שמקורה ברקמה בודדת של אדם אחד או, כמו במקרה הזה, עובר אחד.

הבעיה בכל הסיפור הזה היא כמובן בעיה אתית. הפקת תאי הגזע העובריים גורמת להפסקת התפתחותו של העובר, כלומר למותו. אם נצא מתוך נקודת הנחה שתחילת החיים ברגע ההפריה, אז יש כאן בעיה. מצד שני, מדובר באוסף תאים שקשה להתייחס אליהם כאדם. הרי אפילו אין לו תאי עצב בשלב זה, כלומר אין לו תחושות שאותן אנו מזהים עם מערכת העצבים. יתרה מכך, מקורם של תאי הגזע העובריים המשמשים במחקר בעוברים שלא עתידים להיוולד. אלו עוברים עודפים מהפריות חוץ-גופיות שההורים לא רוצים להשתמש בהם להריונות נוספים והם עתידים להיזרק לפח, או שאלו עוברים שהתגלה בהם פגם גנטי שעלול להפוך לליקוי משמעותי שימנע מהם חיים נורמליים ועל כן הוחלט שלא להעבירם לרחם.

במדינות מסוימות, כמו בריטניה, ניתן ליצור עוברים למטרת מחקר בלבד בתנאי שלא ייעשה בהם שימוש אחרי התפתחות בת שבועיים. זה קצת יותר בעייתי בעיני רבים, משום שאין מדובר בעוברים עודפים, אלא ביצירת עוברים בכוונה תחילה. מאידך, אסור לשכוח את המטרה החשובה בחקר תאי גזע - הצלת חיים וטיפול במחלות חשוכות מרפא. אם לסכם, יש כאן בעיה אתית סבוכה הקשורה, לדעתי, לבעיה האתית של יצירת עוברים עודפים בהפריה חוץ-גופית. 

ג'ורג' בוש התנגד למחקר בתאי גזע עובריים, אך נאלץ להגיע לפשרה. הוא לא יכול היה לכפות את הפסקת המחקר באמצעות חקיקה, ולכן הגביל את העברת כספי המחקר הפדרליים, והשאיר את ההחלטה לגבי איסור המחקר לכל אחת מהמדינות החברות בארצות הברית. הוא אישר העברת סכומים קטנים יחסית לחוקרים המשתמשים ב-21 שורות תאי הגזע שהופקו לפני ההצהרה שנתן באוגוסט 2001. יתר המחקרים התבססו על השקעות פרטיות. נוצר מצב מגוחך שבו מעבדות נאלצו לסמן בתוויות שונות שורות תאי גזע שמקבלות מימון פדרלי ושורות תאי גזע שמקבלות מימון פרטי בלבד, וחוקרים היו מחויבים לחקור שורות תאי גזע מסוימות בתלות במקורות המימון שלהם.

אחד הדברים הראשונים שעשה אובמה בבית הלבן היה ביטול ההחלטה של בוש, כלומר מעתה כל שורות תאי הגזע עשויות לזכות במימון פדרלי נדיב, אלא שהוא הטיל מגבלה אחת, לא קטנה. שורות תאי הגזע שיזכו במימון יצטרכו לעמוד ברשימה של קווים מנחים, ואלה אכן נוסחו תוך זמן קצר. הנקודה העיקרית בקווים המנחים היא שמקור תאי הגזע צריך להיות מעוברים עודפים שנוצרו בהפריה חוץ-גופית, ולא כאלו שנוצרו למטרת מחקר מלכתחילה. נקודה נוספת עוסקת בתמורה להורים התורמים, או ליתר דיוק בכך שאסור לשלם להם בצורה כלשהי בעד התרומה, גם אם ייעשה שימוש מסחרי עתידי בתאי הגזע העובריים שהופקו מהעובר שלהם.

המצב כעת קצת מוזר משום שעברה כבר כמעט שנה ושורות תאי גזע רבות לא אושרו. בחלק מהמקרים ברור לחוקרים שהשורות לא יאושרו בהתאם לקווים המנחים החדשים, משום שהתרומה שנעשתה בזמנו לא בוצעה לפי הכללים הללו, והם בכלל לא מתכוונים להגיש אותם. בחלק אחר המצב לא ברור. זה הדין באותן שורות תאי גזע היסטוריות מ-1998, שבאופן אירוני זכו למימון פדרלי בתקופת בוש וכעת עלולות שלא לקבל תמיכה כספית מהממשל. העניין ברובו בירוקרטי, ולמשל במקרה של העוברים מישראל היה צריך לתרגם את המסמכים שההורים חתמו עליהם מעברית לאנגלית ולבקש מההורים לאשר שהם מודעים לכך שלא יקבלו תמורה כספית גם אם ייעשה בתאי הגזע הללו שימוש מסחרי - פרט שבזמנו אף אחד לא חשב עליו. לפי ידיעה שמופיעה בנייצ'ר עדיין לא ידוע מתי יאושרו שורות התאים החשובות הללו, וכל העסק הבירוקרטי גוזל המון זמן מיותר. חבל.

 תא גזע עוברי אנושי המגודל בתרבית על מצע של תאי פיברובלסט. צולם בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני סורק על ידי Annie Cavanagh and Dave McCarthy

המפגש שלי עם ההומיאופתיה

יוסי לוי מעלה לבלוג "נסיכת המדעים" קישורים לפוסטים ישנים שלו ולכתבות אודות הומיאופתיה. לא קראתי את הכול, אבל ממה שקראתי - החכמתי. הנקודה הבולטת שעולה מטיעוני המתנגדים להומיאופתיה, וגם מטיעוני התומכים בה, היא שלא מובן איך זה עובד. צריך לומר שיש גם תרופות רגילות שמנגנון הפעולה שלהן לא מובן די צורכו בשלב הראשון, אבל מדע הרפואה עושה מאמצים להבין את מנגנון הפעולה, וזו מטרה ראשית של חוקרים רבים. בשלב הבא ניתן לפתח תרופות יעילות יותר שמבוססות על הבנת המנגנון. כך למשל, המחקר של עדה יונת על מבנה הריבוזום, איפשר הבנה מעמיקה של פעולת אנטיביוטיקות שתוקפות ריבוזומים של חיידקים ופיתוח אנטיביוטיקות חדשות ויעילות יותר. אוסיף ואומר שכיום ללא הבנה של מנגנון הפעולה עדיף, לדעתי, לא לאשר תרופה לשימוש. האם יש הומיאופתים שמנסים להבין את אופן הפעולה של התכשירים שהם מציעים? אינני יודע.

תרופות הומיאופתיות מבוססות על חומרים שבריכוז גבוה גורמים לסימפטומים דומים לאלו שמאפיינים את המחלה ואשר נמהלים באופן כזה שהריכוז שלהם בתכשיר כבר אינו מסוכן. אבל האם זה מרפא? על פניו תכשירים שלא מכילים חומר בכמות שיכולה לרפא אינם אמורים לרפא. מכאן שיכולת הריפוי המיוחסת להם חייבת לנבוע מהשפעה פסיכולוגית, כלומר מכך שהחולה מאמין שהוא נוטל תרופה שמרפאת אותו. העובדה שהאינטראקציה בין המטופל למטפל נחשבת למרכיב מרכזי בטיפול ההומיאופתי רק מחזקת את הטענה הזו.

הטוענים כנגד ההומיאופתיה אומרים שהיא אינה שונה מאפקט פלצבו שלפיו תרופה שלא מכילה בכלל חומר מרפא משפיעה לטובה על מצבו של החולה. לדעתי תוצאות חיוביות של טיפול הומיאופתי ושל אפקט פלצבו (אם הוא נכון) רק מוכיחות שלגוף יש יכולת גבוהה לרפא את עצמו. אני זוכר מקרים שבהם הבנתי שהרופא רושם לי תרופה מיותרת והעדפתי לא לקחת אותה, אלא להמתין שהגוף יתגבר בעצמו על המחלה. אין כאן עניין של כוחות ריפוי נסתרים או ריפוי באמצעות כוח רצון עז, אלא תהליכים רגילים שבעזרתם הגוף מצליח להתמודד עם מחלות קלות. בתור אבא לילדים קטנים כבר נכוויתי עם אנטיביוטיקות מיותרות שניתנו למחלות נגיפיות - תרופות שהיו מיותרות לחלוטין. היום אני כבר מזהה מיד מחלות נגיפיות קלות ולא טורח לקחת את הילדים לרופא כשמובן לי במה מדובר. במילים אחרות, אני לא לקוח טוב של תעשיית התרופות, קל וחומר שאינני מתכוון לבזבז גרוש על תרופות הומיאופתיות, שיכולת הריפוי שלהן כלל לא ברורה. אבל פעם עשיתי טעות.

לא נעים להודות, אבל אז, לפני שמונה שנים בערך, לא ידעתי מה זה הומיאופתיה. יש לי מחלת נסיעה, ועל מנת לא להרגיש בחילה בטיסה אני משתמש בגלולות טרבמין, תרופה ללא מרשם רופא שאני מכיר אותה היטב מזה שנים רבות. נכנסתי לבית המרקחת לקנות חפיסת גלולות טרבמין והרוקח ניסה להציע תחליף. הוא שאל אם אני מאמין בהומיאופתיה. התבלבלתי וחשבתי שמדובר בתרופות המבוססות על צמחי מרפא - נושא שמעניין אותי. התעניינתי בתכשיר, ולמרות המחיר היקר רכשתי אותו. אני לא רוצה לפרט על אי הנעימות שנגרמה לי בטיסה בגלל התכשיר ההומיאופתי. בואו נאמר שלא רק שהוא לא עזר למנוע את הבחילה, אלא הטעם הדוחה שלו גרם לי להרגשת בחילה עוד לפני שהמטוס המריא. כשחזרתי ביררתי מיד מה זה הומיאופתיה. כשהבנתי במה מדובר כעסתי בעיקר על עצמי ועל כך שבזבזתי כמה עשרות שקלים על התכשיר המגעיל והלא מועיל. אני לא רואה את עצמי כלוחם נגד הומיאופתיה, אבל באופן אישי זה נראה לי כאמצעי לבזבוז כסף ללא תמורה.

חיסון לשפעת החזירים

כבר כתבתי מספר פעמים על שפעת החזירים ולכן לא ארחיב יתר על המידה, רק אציין שהפניקה מוגזמת לדעתי. תמוהה בעיני ההחלטה החפוזה של הממשלה לרכוש חיסונים עבור כל האוכלוסיה. רצוי היה לחכות על מנת ללמוד יותר על חומרת המחלה עצמה בהשוואה לשפעת עונתית, ובמקביל לבדוק את יעילות החיסון ואת תופעות הלוואי, ולא להיות שפני הניסיון. אני אישית לא מתכוון להתחסן, לפחות לא בנגלה הראשונה.

איך להתמודד עם טיפת חלב

היום בבוקר קראתי באתר של ynet מאמר מעניין מסיינטיפיק אמריקן. במאמר נטען שיש מקומות בעולם שבהם התינוקות לא זוחלים, אלא צמודים להורים עד שהם לומדים לעמוד וללכת. הסיבה לכך היא שבבתים בהם אין רצפה נקייה מסוכן להשאיר את התינוקות על הבטן בשלב שהם עדיין מכניסים הכול לפה. המסקנה היא שההוראה ללמד את הילדים לזחול, כלומר להניח אותם על הבטן, חדשה יחסית, והיא התפתחה כנראה במקביל לנוהג לרצף את הבתים ולשמור על רצפה נקייה.

אנחנו דווקא הקפדנו להניח את הילדים על הבטן (במיטה המוגנת או תחת השגחה), אבל כל אחד התפתח בקצב אחר ובדרך אחרת. למשל, הילד השלישי, שקד, כמעט שלא זחל. הוא עבר ישר מזחילה בסגנון של זחל לעמידה. אחד הקשיים של ההורים הוא ההתמודדות עם קצב ההתפתחות האישי של כל ילד, והנטייה של הסביבה להשוות בין היכולת של ילדים באותו גיל רק מחמירה את המצב ויוצרת תחרות מיותרת. בהקשר זה אני זוכר את הביקורים בטיפת חלב כחווייה בהחלט לא נעימה.

זכור לי היטב ביקור אחד ספציפי בטיפת חלב. האמא שהייתה בתור לפנינו נעה כל הזמן בעצבנות. כשהיא נכנסה לאחות הבנתי את הסיבה. הדלת נשארה פתוחה ושמעתי את השיחה:

האמא: עשיתי משהו נורא!
האחות: בואי נשמע.
האמא: אני כל כך מתביישת בעצמי.
האחות: דברי! אין לי את כל היום בשבילך.
האמא: לא שמתי אותה על הבטן.
האחות: אף פעם?
האמא: אף פעם.
האחות: איך יכולת?
האמא: לא יודעת מה קרה לי. פשוט שכחתי.

בשלב זה האחות רשמה משהו בתיק האישי של התינוקת ואילו האמא יצאה משם עם התינוקת בריצה. רציתי להגיד לה שזה לא נורא והיא יכולה לשים את התינוקת על הבטן עכשיו, אבל היא מיררה בבכי ולא היה עם מי לדבר. אשתי סימנה לי שאנחנו הבאים בתור.

האחות: טוב. בואו נראה מה הוא יודע לעשות.
אני: הוא התקדם מאוד מאז הביקור האחרון ולמד לעשות הרבה דברים חדשים.
האחות: את זה נבדוק מיד. הוא יודע להחזיק בכדור?
אני: עוד לא נתנו לו כדור.
האחות: אז אתה אומר שהוא לא יודע להחזיק בכדור.
אני: בינתיים לא.
האחות: אני מבינה.

האחות סימנה בתיק האישי שהוא לא יודע להחזיק כדור. ביתר השאלות הצלחנו טוב יותר, אבל התחושה שם בחדר נשארה לא טובה. אשתי אמנם לא בכתה, אבל הייתה עצובה כל היום. למחרת הצלחתי ללמד את התינוק להחזיק בכדור והשלווה חזרה לביתנו. עם הזמן למדנו לא להתייחס יותר מדי לדרישות הלוחצות של האחיות והרופאים בטיפת חלב ולהמשיך בדרך שלנו. מהסטטיסטיקה המועטה שיש לי, מתוך עשרה רופאים ואחיות שפגשנו בטיפת חלב רק אחות אחת הייתה באמת עלא כייפאק. עם היתר למדנו להתמודד בעזרת שיחות עידוד וצחוקים. הומור תמיד יכול לעזור בשעה לחוצה...

מראש, הגישה שלנו הייתה לתת גירויים לילדים, כך שכל הזמן יתקדמו. מהר מאוד הבנו שגירויים אמנם חשובים, אבל את זה הילדים יכולים להשיג גם לבד, מהעולם הסובב אותם. יותר חשובה נוכחות רבה של ההורים והמון סבלנות. בסופו של דבר, כל ילד מתקדם בקצב אחר ולכל אחד יש כישורים אחרים. תפקידנו לעזור להם לגלות אותם ולהיות שם על מנת לתמוך כשצריך.

הג'ל, בית הספר ושפעת החזירים

אני מכיר את הג'ל הזה כבר מזמן. לפני חמש שנים קיבלנו בקבוקון במתנה ומאז הוא מאוחסן בתא הכפפות באוטו. השתמשנו בו כמה פעמים, כשלא היה ברז מים בסביבה, אבל הוא עדיין די מלא. להשתמש בו כתחליף למים וסבון לא עלה בדעתי מעולם. לכן הופתעתי לשמוע שיש בתי ספר שבהם מחייבים את הילדים להגיע עם ג'ל.

בחנויות ניתן למצוא היום מגוון של ג'לים כאלו. כולם מכילים כוהל, בדרך כלל אתנול (הקרוי אלכוהול בשפת היומיום). יש היגיון להשתמש בחומרי חיטוי כגון אלו בסביבה מלאה באנשים חולים, כמו בית חולים, אבל להשתמש בו בבית ספר נראה לי מיותר לגמרי. הדרישה המוזרה הזו של מורים ומנהלים, העומדת בניגוד להוראות משרד הבריאות ומשרד החינוך, היא כנראה חלק מההיסטריה ההמונית של שפעת החזירים.

ג'ל אלכוהולי הורג את מחוללי המחלות, ומים עם סבון שוטפים אותם. בסביבה שאין בה הרבה מאוד חולים, קשה לדעת מי יעיל יותר. ניסוי מבוקר הראה שהיעילות דומה, עם יתרון קל למים וסבון. אגב, כל זה עוזר רק במניעה של הדבקה כשילד נוגע ברוק או בנזלת של ילד חולה ומכניס את היד לפה, ובשביל שהמניעה תהיה באמת יעילה צריך להשתמש בג'ל או לשטוף את הידיים לעתים ממש תכופות. אבל זו לא שיטת ההדבקה היחידה. למשל, כשילד חולה מתעטש, יש סיכוי לא רע שהווירוסים יגיעו לחברים שיושבים לידו, וחלקם ידבקו. אני בכלל מסופק אם השימוש בג'ל יקטין את מספר המצטננים השנתי או את מספר חולי השפעת. וחוץ מזה, להיות חולה בשפעת החזירים זה לא סוף העולם. הרושם הוא שהשפעת הזו אינה קטלנית יותר מזנים אחרים של שפעת.

את מרבית היום הקדשתי לניסיון להסביר לקטנים למה אבא לא יקנה ג'ל למרות שלכל החברים כבר יש. אשתי עשתה באותו זמן משהו חשוב יותר למצב הארנק שלי - בישיבת ועד הורים בית ספרית היא הכשילה ניסיון לרכוש כמויות עצומות של ג'ל עבור בית הספר על חשבון ההורים. היא שכנעה אותם לרכוש שלישיית סבון נוזלי לכל כיתה כספייר למקרה שיהיה מחסור בסבון ובמקביל לבקש ממשרד החינוך לעמוד בהבטחה שלו לספק נייר טואלט ומגבות נייר אם אלו ייגמרו. ניקיון חדרי השירותים ואספקה של סבון לבתי הספר היא משהו שהמדינה חייבת לדאוג לו כאמצעי להתמודד עם מגוון מחלות (ולאו דווקא שפעת החזירים), ואם המצב בתחום הזה ישתפר, אז לפחות משהו טוב אחד יצא משפעת החזירים.

ובשולי הנושא, הג'ל הזה מכיל לא רק אלכוהול אלא גם תוספות רעילות, וזה עלול להיות מסוכן אם מכניסים אותו לפה. אסיר בריטי ששמע שיש בג'ל אלכוהול ניסה לשתות אותו. הוא חטף הרעלה והנהלת הכלא סילקה מיד את הג'ל. עדיף היה כבר לספק לאסירים וודקה - היא לפחות לא מכילה תוספות.

האם שימוש בחמצן טהור מסוכן לגוף?

חוב שאני חייב לשרון בריזינוב, קורא ותיק של "מדע פשוט". שרון שואל:

האם שימוש ממושך ב-100% חמצן מסוכן למערכות הגוף? אם כן למה?

התשובה היא שנשימה של חמצן טהור אינה מסוכנת, ולראיה זה הטיפול המקובל בבתי חולים במקרה של קושי נשימתי חמור. עם זאת, יש כיום ביקורת על השימוש בחמצן טהור כטיפול לבעיות נשימה. התברר במחקר משנת 2007 שבעצם לחמצן טהור עלולה להיות השפעה הפוכה. בדיקת fMRI הראתה שהוא מעורר פעילות יתר במספר חלקים במוח, פעילות שגורמת להיפותלמוס להפריש כמות גדולה של הורמונים לדם. ההורמונים הללו דווקא פוגעים ביכולת הלב להזרים דם לגוף. על כן, החוקרים מציעים שימוש בתערובת של 5% פחמן דו-חמצני ו-95% חמצן.

 

אגב, חמצן עלול להיות מסוכן אם הלחץ שלו גבוה. נשימה של חמצן בלחץ של יותר מ-1.6 אטמוספירות עלולה לגרום למוות. למצב הזה קוראים הרעלת חמצן. הנזק יכול להתבטא במספר אופנים: נזק למערכת העצבים המרכזית, לריאות ולעיניים. האוויר מכיל כ-21% חמצן, כלומר הלחץ החלקי של החמצן הוא כחמישית אטמוספירה, וזה אומר, כצפוי, שהחמצן באוויר אינו מסוכן בכל הנוגע להרעלת חמצן. גם חמצן טהור אינו מסוכן בהיבט זה משום שהוא מכיל חמצן בלחץ של אטמוספירה אחת. לעומת זאת, נשימה ישירות מבלון של חמצן דחוס עלולה להיות קטלנית.
הנושא של הרעלת חמצן נלקח בחשבון, כמובן, בספורט הצלילה. עם הירידה לעומק גדל הלחץ של הגז הנכנס מהבלון לגוף, ולכן לכל סוג של בלון מוגדר עומק צלילה מקסימלי. כך למשל, שימוש בבלון שמכיל חמצן טהור מותר עד לעומק של שישה מטרים בלבד. לעומת זאת, בלון ניטרוקס-36 שמכיל 36% חמצן (מבחינת נפח) והיתר חנקן בטיחותי לשימוש עד לעומק של 29 מטר, משום שבעומק רב יותר הלחץ החלקי של החמצן גדול מ-1.4 אטמוספירות וקיימת סכנה של הרעלת חמצן. מי שרוצה לצלול עמוק יותר צריך להשתמש בתערובת שמכילה פחות חמצן, אבל כעת מתחילה להתעורר בעיה נוספת - הרעלת חנקן. לכן עדיף להשתמש בתערובת אחרת שמכילה הליום במקום חנקן. תערובת זו קרויה טרימיקס אם היא מכילה חמצן, חנקן והליום או הליוקס במקרה שכל החנקן הוחלף בהליום. הורדת כמות החמצן בתערובת מאפשרת ירידה לעומק רב עוד יותר - אפילו יותר מ-100 מטר, אבל כל זה מחייב כמובן אימון מיוחד.

בכל אופן, למי שבריא ולא נמצא כעת בצלילה אין סיבה לנשום אוויר מועשר בחמצן. בהקשר זה, הטרנד החדש של טיפול בחמצן, המוכר גם בשם בר חמצן, הוא בעיני בזבוז כסף, ותו לא. משהו כמו בקבוק אוויר בשקל:

האם אכילת גיר מעלה את החום?

לא יודע אם זה קשור לפתיחת שנת הלימודים, אבל אתמול קיבלתי במייל שאלה שהחזירה אותי לימי בית הספר:

האם אכילה של גיר יכולה להעלות את החום שלי לכמה שעות?

בעצם, גם בצבא שמעתי שגיר מעלה את טמפרטורת הגוף, אבל לא זכור לי שראיתי מישהו בודק את זה וממש אוכל גיר בשביל להוציא גימלים. אני די משוכנע שזה מיתוס, ולו משום שאני לא רואה סיבה לכך שגיר יעלה את טמפרטורת הגוף. זה נראה לי ממש לא הגיוני. גיר עשוי מקירטון שמכיל סידן או מגבס שמכיל סידן וגפרית. הגוף לא זקוק לכמות גדולה של החומרים הללו, ולכן אכילה של גיר אינה בריאה. מה עוד שבתהליך הייצור של גיר אין הקפדה על ההרכב המדויק, וכמויות קטנות של חומרים נוספים, בחלקם רעילים, עלולות להיכנס לתוך המוצר הסופי. אבל גם אם זה לא בריא, אני לא רואה סיבה לעליית חום, שקשורה בדרך כלל למחלות זיהומיות. אם כבר, הייתי מצפה שאכילת כמות גדולה של גיר בבת אחת תגרום להקאה, ואכילה מתמדת לאורך זמן תגרום להרעלה.

מתברר שבכל זאת יש אנשים שאוכלים גיר, מסיבות אחרות. לתופעה הזו של אכילת חומרים בלתי-אכילים קוראים תסמונת פיקה, והיא עלולה להיות מסוכנת במקרים מסוימים. מדובר בתופעה לא כל כך נדירה, אבל הסיבה המדויקת טרם התגלתה - ייתכן שהיא נובעת ממחסור במינרלים וייתכן שמדובר בהפרעה פסיכולוגית, כלומר צורה של התנהגות כפייתית הנובעת ממחשבות טורדניות. בעבר נטו לחשוב שתסמונת פיקה נובעת רק ממחסור במינרלים, אבל בשנים האחרונות הגישה השתנתה בעקבות מספר מקרים שבהם טיפול בעזרת תרופות פסיכיאטריות בחולי תסמונת פיקה הצליח, כמו במקרה של נערה באתיופיה שנהגה לאכול במשך שנים את קיר ביתה העשוי מבוץ. בעקבות כך, חושבים כיום שלפחות בחלק מהמקרים התסמונת אכן מהווה צורה של הפרעה טורדנית-כפייתית.

דרך אגב, המאכל הלא-אכיל הנפוץ ביותר בקרב הלוקים בתסמונת פיקה הוא אדמה, ונשים בהיריון לוקות בתסמונת יותר ממבוגרים אחרים (בערך אחת מתוך שתים עשרה נשים בהיריון). מעניין מה הסיבה לכך? נקודה מעניינת נוספת היא שאחוז הלוקים בתסמונת פיקה גבוה יותר, ככל הנראה, במדינות לא מפותחות, וזה מצביע דווקא על מחסור במינרלים כסיבה אפשרית.

עוד כמה מילים על שפעת החזירים

כבר כתבתי על שפעת החזירים לפני כארבעה חודשים, ומאז התפרסם הרבה חומר בנושא, אבל התחושה שלי היא שעדיין ידוע מעט על האספקט החשוב ביותר: עד כמה קטלני הזן הזה של השפעת. הרי ייתכן שהמגיפה החדשה מדבקת בדיוק כמו זני שפעת אחרים וגם קטלנית באותה מידה. מה שברור זה שהתקשורת חוגגת. הרי יש לה ביד סיפור חדש, מפחיד ומאיים. האם המידע החשוב מגיע לציבור? האם הציבור יודע מה אנו יודעים ומה אנו לא יודעים על שפעת החזירים? אני לא בטוח. זו לפחות ההתרשמות שלי.

שני ילדי הגדולים עלו לכיתה א' ואנו קיבלנו דף הרגעה מטעם בית הספר שמסביר לנו, ההורים, על המחלה ועל הדרכים למנוע את התפשטותה. אם לסכם את הרשום בדף, כתוב שם בעצם שהתסמינים של שפעת החזירים הם, למרבה הפלא, תסמינים של שפעת, כלומר חום גבוה שמלווה בדרך כלל בשיעול, כאב ראש וכאב שרירים. חוץ מזה, יש שם פירוט על כללי היגיינה שישמרו עלינו מפני הידבקות. אין ספק שהכללים האלו טובים ומועילים, ולא רק נגד שפעת החזירים.

באותו יום ראיתי לראשונה בחיי משהו שנראה לי כחייזר טיפוסי. מקרוב הבנתי שזה אדם כמוני, שבסך הכול חובש מסכה. ניסיתי להתקרב ולומר לו שאני מסופק אם המסכה יכולה לעזור, אבל הוא נמלט משם באלגנטיות. טוב, אני קצת מגזים - המסכה יכולה למנוע מאדם חולה להפיץ את הנגיף של השפעת כשהוא מתעטש או משתעל, אבל קשה לי להאמין שהיא יעילה במניעת כניסת הווירוסים לגוף, במיוחד משום שהם יכולים להתיישב ולהצטבר על המסכה ולהיכנס לגוף מאוחר יותר כשהאדם נוגע בידו במסכה ואחר כך נוגע באוכל, או משהו כזה. מה שברור זה שכמה סוחרים כבר עושים המון כסף מהמסכות האלו.

בערב כבר התחלתי לדאוג באמת. קיבלתי שיחת טלפון מקרוב משפחה. "אנחנו לא נגיע לראש השנה", הוא אמר, "כולנו חולים בשפעת החזירים. מנסים להחזיק מעמד". אמרתי לו שעד אז זה יעבור, והוא ענה: "למען ביטחון ילדיך, עדיף שלא נגיע". שאלתי אותו איך הוא בכלל יודע שזו שפעת החזירים. ברקע נשמעו קולות שיעול או שפשוט הקו היה משובש. השיחה נותקה ותשובה עד היום לא קיבלתי. אני משער שהוא הסתפק בקביעה של רופא ולא נשלח לבצע בדיקת מעבדה. אבחנה של רופא עלולה להיות לא מדויקת במקרה כזה משום שיש הרבה הצטננויות בעלות סימפטומים דומים וזיהוי ודאי של שפעת ללא בדיקת מעבדה אינו אפשרי.

אחד התחומים שמרוויח יותר מכולם הוא שוק בדיקות המעבדה. קיים מגוון גדול של בדיקות מעבדה לשפעת. הן מבוססות בדרך כלל על בדיקת נוזלי חלל הפה והאף. הבדיקות המהירות, שנותנות תשובה תוך 15 דקות, מזהות את האנטיגנים שנמצאים על הנגיפים או את הנוגדנים שהגוף מייצר בתגובה. הבעיה היא שהן לא יודעות להבחין בזן המדויק של השפעת, ובנוסף לכך אחוז השגיאה שלהן גבוה - כ-30% מהחולים בשפעת לא יאובחנו בשיטות אלו. הבדיקות המדויקות נותנות תשובה תוך ימים אחדים. כך למשל, גידול תרבית של וירוסים, אחת השיטות המדויקות ביותר, לוקחת לפחות יומיים.

וכעת גם אני חולה, לדעתי מדובר בהצטננות, אחת מכמה מאות סוגי הצטננויות שמסתובבות בקרב בני אדם, ושבהן אנו נדבקים מספר פעמים בשנה. אני יודע שאבריא מחר. לא בגלל שאני חוזה עתידות, אלא בגלל שאשתי עברה את זה לפני יומיים ואני כבר יודע את מהלך המחלה האופייני. ג'ודי, אגב, נדבקה בעת ביקור בקופת החולים. כעת, מה שנשאר לי לעשות זה לטפל בעצמי עם התרופות הטובות ביותר שיש למקרים כאלו - לנוח כמה שיותר, לשתות הרבה ולכתוב בבלוג.

מטיילת ישראלית חלתה במחלת השינה

השבוע שמענו על ישראלית שחלתה במחלת השינה במהלך טיול בטנזניה. היא נעקצה על ידי זבוב הצה-צה שיכול לשאת בגופו את הטפיל החד-תאי, טריפנוסומה ברוסיאי, הגורם למחלה.

אשתי ג'ודי כתבה אודות המחלה בגיליון 112 (דצמבר 2007) של גליליאו:
להשתיק את הטפיל - מחלת השינה

זבוב צה-צה מוצץ דם. מקור: Hill lab, UCLA

קשה לזהות את מחלת השינה בשלב הראשון שלה, כשהטפיל נמצא בדם, משום שהסימפטומים לא ייחודיים. המחלה מתבטאת בשלב זה בגלים של תסמינים מגוונים, כמו חום גבוה, כאבי ראש וכאבי מפרקים. הגלים, באורך של ימים אחדים כל אחד, קשורים לניסיונות של מערכת החיסון להתמודד עם הטפיל. מערכת החיסון מייצרת נוגדנים שמזהים את הגליקופרוטאינים (חלבונים שאליהם קשורים סוכרים) המרכיבים את השכבה החיצונית של הטפיל, אבל הטפיל משנה את אותם גליקופרוטאינים במהירות ותמיד נשארים פרטים שמערכת החיסון לא הצליחה להשמיד. לסימפטומים אלו קודם סימן אחד נוסף: כיב גדול סביב מקום העקיצה. הכיב הזה, שנרפא בעצמו, הוא בעצם פסולת תאית הנוצרת בעת התרבותו המהירה של הטפיל בשעה שהוא מתיישב בשכבת העור התחתונה.

הנקודה המוזרה בסיפור החדשותי של השבוע היא שלא הייתה תרופה למחלה בארץ. לא מובן לי מדוע לא מחזיקים כמות קטנה של תרופות למחלה המסוכנת הזו שנחשבת לקטלנית ללא טיפול תרופתי. נכון שהמחלה מופיעה רק באפריקה שמדרום לסהרה, אבל הרי ברור שמטיילים, אנשי עסקים או שליחים של ישראל במדינות אפריקה הטרופית עלולים להיעקץ.

בכל אופן, תרופה מתאימה בשם סוראמין (Suramin) אותרה בלונדון והוטסה במהירות לארץ. מדובר בתרופה ישנה מאוד, שפותחה לפני למעלה מ-80 שנה. היא מונעת מגורמי גדילה (חלבונים מסוימים) להיקשר לקולטנים המיועדים להם, וכך נמנעת התרבות הטפיל. נטילת התרופה, שמתאימה לשלב הראשון של המחלה, מלווה בתופעת לוואי.

הסיבה שלא פותחו תרופות מתקדמות יותר, עם פחות תופעות לוואי, קשורה כנראה לתפוצת המחלה: המחלה פוגעת רק במדינות עניות באפריקה ופיתוח תרופות למחלת השינה אינו משתלם מבחינה כלכלית.

המטיילת הישראלית חלתה בזן המזרחי של המחלה, שמתפשט בגוף במהירות רבה יותר. הטיפול בסוראמין מתאים לזן הזה והוא אמור לחסל את הטפיל ולהציל את חייה. בהזדמנות זו אני מאחל לה רפואה שלמה.

אם לא מטפלים במחלת השינה במהירות הטפיל עלול לחדור למערכת העצבים המרכזית. אז מתחיל השלב השני והקשה של המחלה. החולה לוקה בבלבול ובחוסר קואורדינציה, הוא מפתח סימנים של מחלות פסיכיאטריות ולוקה בשינה לא-סדירה המתאפיינת בנדודי שינה בלילה ובישנוניות ביום. כמעט שלא קיימות תרופות מתאימות לשלב השני. התרופה היחידה שהשתמשו בה באופן סדיר עד תחילת העשור הנוכחי היא מלרסופרול (Melarsoprol). זוהי תרופה המכילה ארסן ורעילותה גבוהה - עד 10% מהחולים מתים עקב תופעות הלוואי של התרופה עצמה.

אישה מטפלת בבעלה הלוקה במחלת השינה

למעשה, מאז 1950 פותחה רק תרופה אחת נוספת לשלב השני של מחלת השינה: אפלורניתין (Eflornithine). התרופה הזו פותחה לצורך טיפול בסרטן, ולאחר מכן התגלה במקרה שהיא יכולה לפגוע בזן המערבי של טפיל הטריפנוסומה. התרופה לא הייתה רווחית והחברה הצרפתית סאנופי-אוונטיס (Sanofi-Aventis), בעלת הזכויות, הפסיקה את ייצורה בשנת 1999. בעצם, לא לגמרי הפסיקה את הייצור, אלא נתנה זיכיון לחברה אחרת לייצר מוצר קוסמטי, משחה להרחקת שיער פנים לא-רצוי אצל נשים (VANIQA), המבוסס על אותו חומר כימי פעיל. הדבר נודע ל"רופאים ללא גבולות" ולחץ כבד הופעל על החברה. בסופו של דבר נאלצה חברת התרופות להמשיך לייצר את התרופה, ועל מנת לשקם את תדמיתה היא אף החליטה למכור אותה במחיר מינימלי, ללא רווח, לארגון הבריאות העולמי.

לקריאה נוספת: מאמר עיתונאי מרתק אודות מחלת השינה שזכה בפרס פוליצר

האם ניתן לקבוע מראש את מין העובר?

סיפרתי לחבר שלפני שלושה חודשים נולדה לי בת אחרי שלושה בנים. "בהיריונות הראשונים לא הייתה לנו העדפה", אמרתי לו, "אבל בהיריון הזה קיווינו בסתר לבנו שזו תהיה בת". "למה לא השתמשתם בשיטות מדעיות", הוא ענה, "הרי יכולתם לקבוע את מין העובר כבר בתחילת הדרך!". התפלאתי, והוא הסביר לי בפרוטרוט על ההבדל בין תאי זרע מסוג X לתאי זרע מסוג Y. ידעתי שמין העובר נקבע לפי תא הזרע, וליתר דיוק לפי זהות כרומוזום המין של התא - כרומוזום X יוביל להתפתחות נקבה וכרומוזום Y להתפתחות זכר - אבל לא ידעתי שקיימים הבדלים בין תאי זרע משני הסוגים.

כשחזרתי הביתה בדקתי בספר ההיריון שלנו, "היריון מושלם" שמו. להפתעתי מצאתי בעמוד 29 חזרה מדויקת על דברי החבר. בכל זאת זה נראה לי מוזר. סיפרתי על כך לג'ודי - היא בדרך כלל לא טועה, בוודאי שלא בעניינים כאלו. אשתי צחקה במשך דקה שלמה, והלכה לענייניה. היא אפילו לא הייתה צריכה לומר לי מה היא חושבת על כך. מובן שהאמנתי לה, אבל ליתר ביטחון החלטתי לבדוק את הנושא לעומק, כלומר באינטרנט.

מצאתי מהר מאוד את התשובה. התאוריה הזו, שיטת שטלס (Shettles method), התפרסמה בתחילת שנות ה-70 בזכות ספר שכתבו שטלס ורורוויק (Rorvik): "כיצד לבחור את מין התינוק שלך" (How to Choose the Sex of Your Baby). אגב, אותו רורוויק טען בספר מאוחר יותר שהוא היה שותף לניסיון המוצלח הראשון לשבט אדם. טענה זו התבררה כמובן כשקר, אבל הספר זכה להצלחה. בחזרה לשיטת שטלס: שטלס ורורוויק טוענים שתאי זרע מסוג Y מהירים יותר מתאי זרע מסוג X, ובנוסף הם רגישים יותר לסביבה חומצית. לכן ,זוג שמעוניין בבן צריך לקיים יחסי מין בסמוך למועד הביוץ, בעוד שזוג המעוניין בבת צריך לקיים יחסי מין מספר ימים לפני מועד הביוץ. בספר של שטלס ורורוויק קיימות המלצות אינטימיות נוספות, אך זו ההמלצה העיקרית.

שיטת שטלס נבדקה בצורה מדוקדקת בשנת 1995 והממצא היה חד-משמעי: אין בה אמת. לא נמצא שום קשר בין מועד יחסי המין יחסית לביוץ ובין מין העובר. אני סבור שלא במקרה המיתוס מחזיק מעמד זמן כה רב. אומנם מדובר בנקודה חשובה בכל הנוגע לבניית משפחה, אבל בעצם די קשה לבדוק את השיטה בצורה מדויקת. הסיבה המרכזית היא שבמשפחה אחת אין מספיק ילדים על מנת לקבל מדגם סטטיסטי מייצג ולכן אנשים עלולים להסיק ממקרים בודדים שהשיטה נכונה (חוק המספרים הקטנים). מה עוד שקשה לדעת את המועד המדויק של הביוץ ללא בדיקת שתן יומית במעבדה. בדיקה מדוקדקת יכולה להיעשות רק על ידי חוקרים בקיאים בשיטות סטטיסטיות שנמצאים בקשר עם מספר גדול של מתנדבות אשר מוכנות למסור בדיקת שתן יומית במשך כמה חודשים.

הערת סיום: בהפריה חוץ-גופית הסיפור שונה לגמרי. שם ניתן לדעת את מין העובר בטרם הכנסתו לרחם. עוד על כך במאמר המעניין של שלומית עוזיאל-רז, "בן או בת בסופרמרקט הגנטי", שהתפרסם בגליליאו 112 (דצמבר 2007). בנוסף לכך, קיימת שיטה של מיון זרע שיכולה להגדיל את הסיכוי לקבוע את מין העובר בהפריה חוץ-גופית. היא מבוססת על צביעה של תאי הזרע בצבע פלואורסנטי שנצמד לדנ"א. כרומוזום X גדול מכרומוזום Y ולכן הוא יקלוט כמות גדולה יותר של צבע. הנוזל עובר דרך ציטומטר זרימה (flow cytometer) בצורת טיפות זעירות שכל אחת מהן מכילה תא זרע בודד. שם הוא מואר באור על-סגול והטיפות נטענות במטען חשמלי בהתאם לצבע. אחר כך הן ממוינות בעזרת שדה חשמלי. השיטה מיושמת כיום בגידול חיות משק, ועבור פרות ההצלחה בקביעת המין מגיעה ל-90%.

הגרסה המלאה של המאמר מ-1995:

Timing of Sexual Intercourse in Relation to Ovulation — Effects on the Probability of Conception, Survival of the Pregnancy, and Sex of the Baby

האם מסוכן לשבת קרוב לטלוויזיה?

לפני כמה ימים תפסתי את עצמי מעיר לילדים שלא יישבו קרוב מדי לטלוויזיה. זה נראה לי כל כך הגיוני שלא חשבתי על כך לעומק עד עכשיו, אבל כשהם שאלו "למה?", לא ידעתי מה לענות. חשבתי על זה עוד, אבל לא מצאתי סיבה טובה.

השפופרת הקתודית בטלוויזיה היא בעצם מאיץ חלקיקים קטן. אלקטרונים מואצים באמצעות שדה חשמלי של כ-30,000 וולט בתוך שפופרת ואקום ופוגעים בחומר פוספורסנטי על המסך שזורח בהתאם לעצמת קרן האלקטרונים. בטלוויזיה צבעונית יש שלוש קרניים כאלו ושלושה סוגי פיקסלים על גבי המסך (אדום, ירוק וכחול). כל קרן פוגעת רק בפיקסלים שמתאימים לה. השילוב של שלושת צבעי היסוד מאפשר לנו לראות תמונה שמכילה את מרבית הצבעים אותם אנו יכולים לראות. הסיבה לכך היא פשוטה: גם בעיניים יש לנו שלושה סוגים של קולטני צבע: האחד רגיש בעיקר לאדום, השני לירוק והשלישי לכחול.

המבנה הפנימי של טלוויזיה עם שפופרת קתודית. מקור: Wikimedia Commons

ההסטה של קרני האלקטרונים בעת סריקה לאורך ולרוחב המסך מתבצעת בעזרת שדה מגנטי. זה דומה לשיטת הפעולה של מאיצי החלקיקים הגדולים: גם שם ההאצה מתבצעת באמצעות שדה חשמלי ושינוי הכיוון באמצעות שדה מגנטי. אגב, יוצא לי לפעמים להדריך קבוצות תלמידים במאיץ החלקיקים של מכון ויצמן. אני בדרך כלל מבקש מהם לחשוב על מאיץ חלקיקים פרטי שיש לכל אחד בבית. מעניין שכמעט אף אחד לא חושב על שפופרת טלוויזיה - אולי לכולם כבר יש LCD או פלזמה. בכל אופן, התשובה הראשונה שאני מקבל היא בדרך כלל תנור מיקרוגל. מיקרוגל דומה למשדר רדיו, ואכן ניתן להאיץ חלקיקים טעונים בעזרת מתקן דמוי מיקרוגל (מהוד, רזונטור), אבל זה לא מה שקורה בעת חימום מזון במיקרוגל.

בחזרה לסכנות אפשריות של ישיבה קרובה לטלוויזיה. האלקטרונים האנרגטיים פוגעים בחומרים שונים בחלק הפנימי-קדמי של המסך. לפעמים האטומים של אותם חומרים מאבדים אלקטרונים פנימיים, וכאשר האלקטרונים חוזרים למקומם באטומים נפלטת קרינת רנטגן שעלולה להיות מסוכנת. משום כך הזכוכית שמצפה את השפופרת מכילה עופרת שבולעת את הקרינה, ובפועל כמעט שלא יוצאת קרינת רנטגן מהשפופרת. חיפשתי די הרבה ברשת ולא מצאתי סיבה טובה למנוע מהילדים את התענוג לשבת קרוב למסך. ואם להתוודות, גם אני אוהב לפעמים לשבת ממש בשורה הראשונה בקולנוע ולראות את המסך בגדול. זה נותן תחושה חזקה יותר של הסרט, למרות שאחר כך קצת כואב בעורף.

שפעת החזירים - הכצעקתה?

שפעת היא מחלה נגיפית מוכרת התוקפת מיליוני אנשים ברחבי העולם מדי שנה. מהי, אם כן, שפעת החזירים שכה מרבים לדבר עליה בימים האחרונים?

ראשית יש לומר שהשמות "שפעת העופות" ו"שפעת החזירים" שמרבים להשתמש בהם בתקשורת אינם שמות רשמיים של הנגיף, והם אפילו מטעים במידה מסוימת. מדובר בנגיף שפעת מסוג A שזנים שונים שלו יכולים להתרבות בגופם של יונקים ושל עופות. שפעת החזירים מתייחסת, בעצם, למספר זנים של אותו נגיף, וכך גם שפעת העופות. שפעת החזירים המקסיקנית שהתפרצה במרץ 2009 שייכת לזן H1N1, שגרסאות שונות שלו קיימות כיום. הפחד הוא שמדובר בנגיף בעל מבנה גנטי חדש ולא מוכר - מסוכן וקטלני יותר מצורות מוכרות של הזן H1N1. רועי צזנה מרחיב על המבנה של הזן המקסיקני שהתגלה ב-2009 בפוסט מעניין שהתפרסם היום.

התפרצות שפעת החזירים במקסיקו השנה

חוקרים שמנסים להבין את מהלך המחלה אצל חולים שלקו בזנים אלימים במיוחד של שפעת הגיעו בשנים האחרונות למסקנה שמקרי מוות רבים נובעים מתגובת יתר של המערכת החיסונית, תגובה הקרויה "סערת ציטוקינים" (cytokine storm). היא מתאפיינת ביצירת כמות גדולה של ציטוקינים, מולקולות המשמשות להעברת מסרים בין תאים בגוף. למולקולות אלו תפקידים חיוניים, בין היתר הן מאותתות לתאי החיסול של מערכת החיסון להגיע אל האזור שבו נמצא הפולש. אולם, עודף של ציטוקינים עלול להביא לתוצאות לא רצויות, כמו למשל חסימת דרכי האוויר בתוך הריאות על ידי תאי דם לבנים ונוזלים שמופרשים במהלך הלחימה בנגיף. סערות ציטוקינים הן נושא מחקר חם בימים אלו, ויש סיכוי לא רע שהחוקרים יצליחו לפתח תכשירים אשר יקטינו את כמות הציטוקינים בגוף בעת "סערה" שכזו. משערים שבעת התפרצות "השפעת הספרדית" ב-1918 מתו מיליוני בני אדם כתוצאה מסערות ציטוקינים, וכעת החשש העיקרי הוא ששפעת החזירים המקסיקנית מעוררת גם כן תגובה חריפה כזו של מערכת החיסון, במיוחד אצל אנשים בריאים בדרך כלל.

תמונה מתקופת השפעת הספרדית ב-1918

המפות שמתארות את התפשטות הנגיף בעולם מעוררות דאגה, אבל יש לזכור שבאותן מפות מסומנים גם מקומות שבהם יש רק חשש להידבקות של בני אדם בודדים. הנתון המרכזי הוא כמות מקרי המוות: עד היום מתו 149 בני אדם כתוצאה מהתפרצות השפעת, כולם במקסיקו. למזלנו, אנו רחוקים מאוד ממה שקרה בעת ההתפרצות המהירה של השפעת הספרדית ב-1918, מגיפה שקטלה למעלה מ-50 מיליון בני אדם במשך שנתיים. ייתכן שהייתה זו המגפה הקטלנית ביותר מאז ומעולם. השפעת הספרדית נגרמה על ידי צורה שונה מעט של זן H1N1, ואין זה מן הנמנע שהנגיף החדש מהווה צאצא של אותו נגיף קטלני מתחילת המאה העשרים. אגב, שמה של השפעת הספרדית לא מצביע על מקורה. היא התפרצה בשלושה מוקדים כמעט בו זמנית: בארצות הברית, באירופה ובמזרח הרחוק. לאחר כחצי שנה, בסתיו 1918, הגיע הגל הקטלני ביותר של השפעת. לספרד הגיעה השפעת כנראה מצרפת, ועקב כך היא כונתה "השפעת הצרפתית" בעיתונים הספרדיים. אולם במדינות אחרות החלו לכנות אותה "השפעת הספרדית", וזאת בגלל שהמגפה זכתה לסיקור נרחב במיוחד בעיתונות הספרדית. הסיבה לכך היא פשוטה: ספרד לא הייתה מעורבת במלחמת העולם הראשונה, והשלטונות בה לא הטילו צנזורה על העיתונים. על כן העיתונאים הספרדים יכלו לדווח בחופשיות על ממדי המגפה.

קשה להעריך מה יהיו ממדי ההתפרצות הנוכחית. אני סבור שבזכות הטיפול היעיל, לפחות במדינות המפותחות, השפעת לא תגיע לממדי מגפה יוצאת דופן. אבחון מהיר של החולים, בידודם בבתי החולים וטיפול תרופתי הם אמצעים יעילים למלחמה בשפעת. יש לזכור ששפעת "רגילה" גובה את חייהם של כמיליון בני אדם בעולם מדי שנה, כך שממילא המחלה מסוכנת. דווקא המודעות להתפרצות במקסיקו יכולה לעזור בעצירת הגל הנוכחי של השפעת, אך במבט רחב יותר יש צורך באמצעים נוספים להתמודדות יעילה עם שפעת, על זניה השונים. ההתמודדות צריכה לכלול היבטים שונים: טיפול מהיר בחולים, אמצעי זהירות בעת מגע עם בעלי חיים, הקטנת הצפיפות בערים הגדולות וכמובן מדיניות חיסונים יעלה ובטוחה. בהקשר זה יש מקום לזהירות. בפברואר 1976 מת חייל אמריקאי משפעת חזירים. שרותי הבריאות האמריקאים שכנעו את הנשיא פורד שיש לחסן את כל האוכלוסייה, ולאחר כ-8 חודשים החיסונים היו מוכנים. המגפה לא התפרצה, אך בכל זאת החליטו להמשיך בתכנית. רק אחרי שרבע מהאוכלוסייה חוסנה, והתברר שמספר אנשים מתו כתוצאה מתופעות הלוואי של החיסון ורבים אחרים נפגעו, החליט הממשל לבטל את התכנית שהייתה מיותרת מלכתחילה.

עוד בנושא זה בבלוג שלי: עוד כמה מילים על שפעת החזירים
וגם: אריאל (מגירה 2.0) כתב מאמר מרתק על השפעת הספרדית - גופות קפואות למחצה בקבר אחים, חיילים מתים ותעלומת מגיפת השפעת הספרדית

ויטמינים לתינוקות

עוד בבית החולים הופתענו לגלות שמשרד הבריאות ביטל את ההנחיה לתת ויטמין A לתינוקות. יתרה מכך, בכתבה ב-ynet שקישרתי אליה כתוב שכמות עודפת של ויטמין A עלולה להזיק. נראה מוזר - הרי עד עתה היינו חייבים לתת לתינוקות ויטמין A וכעת זה פתאום מסוכן. אני מבין שההנחיות מבוססות על מחקרים, ומחקרים חדשים מחליפים את הישנים, אבל אם התוצאות של המחקר הקודם לא היו כל כך מבוססות אז מומחי המשרד היו אמורים להבין את זה ולא לתת הנחיה שאולי יש בה נזק.

אני עוקב אחרי ההנחיות של משרד הבריאות ולפעמים הן ממש מגוחכות. הרבה פעמים הן באות בתגובה לתחקיר או אירוע טראגי ומשדרות פאניקה. הבעיה היא שהן נוגעות לענייני בריאות ואף אחד לא רוצה לקחת סיכון. אני זוכר את הפאניקה שנוצרה לפני 3 שנים בעקבות כמה מקרים של מוות בעריסה, ומשרד הבריאות פרסם שורה של הנחיות, חלקן הגיוניות (לא לעשן ליד תינוקות) וחלקן מוזרות. אחת ההנחיות, שעד היום אינני מבין את ההגיון מאחוריה, אומרת שיש לתת לתינוק מוצץ.

ידעתי ששקד, שהיה אז בן פחות מחצי שנה, לא יסכים לנסות מוצץ. עוד מהבטן הוא היה מכור למציצת אצבע (רואים באולטרה-סאונד), וכבר בגיל שבוע הבנתי שמוצץ לא מעניין אותו. כששמעתי על הנחיות משרד הבריאות איכשהו שכחתי את כל זה ורצתי לקנות לו מוצץ. קניתי מוצץ צבעוני ויקר, אבל זה לא הרשים את שקד. גם ניסיונות השכנוע האינטנסיביים לא עזרו, והמוצץ מצא את מקומו בפח כעבור יומיים.

מאז אני פחות מתרשם מהנחיות משרד הבריאות. כעת אני מנסה לשכנע את ג'ודי שנוותר גם על ויטמין D. הוויטמין הזה נמצא בכמות מעטה יחסית בחלב אם, אבל חשיפה מספקת לשמש גורמת לייצור ויטמין D בכמויות גדולות, במיוחד אצל אנשים שצבע העור שלהם בהיר יחסית. ההמלצה לתת את הוויטמין היא כמובן כללית ואינה מתייחסת לתינוקות ספציפיים. בינתיים שכנעתי את ג'ודי לצאת מדי בוקר לטיול יומי עם לוטם באור השמש, אבל על הפסקת מתן הוויטמין היא לא רוצה לשמוע. את התשובה שלה יכולתי לצפות מראש: "בענייני בריאות לא לוקחים סיכון".

מצג עכוז וניתוח קיסרי

כארבעה אחוזים מהעוברים מגיעים ללידה במצג עכוז (breech), כלומר עם הראש למעלה ועם הרגליים והטוסיק למטה. במהלך השליש האחרון של ההיריון העוברים נוטים להסתדר במצג ראש, ועם זאת מצג עכוז לא מצביע על בעיה כלשהי. עד כמה שידוע לי המנגנון שגורם למרבית העוברים להסתדר במצג ראש אינו ברור לגמרי ויש כאן מידה של אקראיות. ככל הנראה בשלבים מוקדמים של ההיריון העובר יכול להסתובב בחופשיות בתוך הרחם, אך בשלב מסוים ראשו כבר גדול והוא לא יכול לצאת ממצג ראש - ראשו נלכד בחלק התחתון של הרחם והוא כבר לא מסתובב עד הלידה.

בהיריונות הקודמים שלנו העוברים ישבו במצג ראש בשלבים הסופיים של ההיריון, אבל הפעם התינוקת העדיפה להישאר עם הראש למעלה. היה ידוע לנו שהסיכויים שהיא תסתובב במהלך החודש התשיעי של ההיריון נמוכים, הואיל ובשלב זה העובר כבר גדול יחסית וקשה לו לשנות תנוחה בתוך הרחם. לג'ודי היה ניסיון טוב עם לידות רגילות; אפילו התאומים שלנו נולדו בלידה רגילה. התחלנו להתכונן ללידת עכוז בעזרת ספר נהדר שליווה אותנו בכל ההיריונות, אבל בביקורת שגרתית אצל רופאת הנשים ג'ודי הופתעה לשמוע שכיום כבר לא מיילדים לידת עכוז (הספר כבר מיושן). הרופאה הפנתה אותנו לבית החולים על מנת לנסות להפוך את העובר.

כאן המקום לומר שמהניסיון האישי שלי אני מרוצה מרמת הרפואה בארץ ואני חושב שהיא גבוהה למדי, ועם זאת מרבית הרופאים שפגשתי מתקשים להסביר למטופלים את מצבם הרפואי. הגרועים שבהם ממלמלים חצאי משפטים בשעה שהם מקלידים משהו במחשב ואפילו לא יוצרים קשר עין עם המטופל. למעשה, טרם פגשתי רופא או רופאה בעלי סבלנות לשבת עם המטופל ולספר לו בפרוטרוט את האבחנה ואת השיקולים בבחירת הטיפול הדרוש. המצב באסף הרופא לא היה שונה: זכינו לטיפול מעולה, אבל לא הצלחנו להבין "מי נגד מי?". תוך כדי השיחות עם הרופאים והניסיונות לדלות מידע הגענו למסקנה שבמקרה של מצג עכוז הם ממליצים לנסות היפוך חיצוני, ואם הוא לא מצליח עושים ניתוח קיסרי מתוכנן. ההיפוך מתבצע על ידי רופא מומחה שמנסה לתפוס את הראש ואת הטוסיק של העובר על ידי הנחת ידיים על הבטן. אם הוא מצליח לתפוס את העובר היטב הוא מנסה להזיז אותו. בלמעלה ממחצית המקרים ההיפוך מצליח, אבל כדאי לזכור שיש בו גם סכנה מסוימת (נמוכה) לעובר. במקרה שלנו, התינוקת לא זזה והרופא החליט להפסיק לדחוף אחרי כמה שניות. קבענו תור לניתוח קיסרי. הניתוח עבר בשלום, וג'ודי שוחררה מבית החולים כעבור שלושה ימים בלבד.

חשוב לזכור שניתוח קיסרי הוא ניתוח לכל דבר, ועל אף שהוא נעשה בדרך כלל בהרדמה מקומית בלבד, כלומר נחשב לניתוח פשוט יחסית, יש בו סיכונים הן ליולדת והן לעובר. אגב, בימי קדם הוא נערך רק אם היולדת מתה ורצו להציל את העובר. זו הסיבה לכך שבניגוד לדעה העממית, לא ייתכן שיוליוס קיסר נולד בניתוח קיסרי - ידוע שאמו חיה שנים רבות לאחר לידתו. בכל אופן, ג'ודי די חששה מהניתוח, אבל ידענו שאין לנו ברירה. גם אם היו מרשים לה לבצע לידה רגילה, הרי שבגלל המורכבות של לידת עכוז יש צורך בצוות מיומן המתמחה בלידות כאלו. לידות עכוז הפכו להיות נדירות מאוד בארץ ולא רצינו לקחת סיכון עם צוות שאינו מיומן דיו.

אחרי הניתוח החלטתי בכל זאת לנסות להבין מה הביא לשינוי המדיניות בכל הנוגע ללידות עכוז, והתוצאות די הפתיעו אותי. מצאתי שהכל החל במחקר סטטיסטי נרחב שבמהלכו נבדק מידע לגבי למעלה מ-2000 היריונות של מצג עכוז. המחקר, שפורסם בשנת 2000, הראה שבלידת עכוז יש סיכון גבוה יותר למות העובר מאשר בניתוח קיסרי, בעוד שהסיכון ליולדת גבוה בניתוח קיסרי רק במעט. הדבר המפתיע הוא שמקורה של החלטה כה גורפת במחקר בודד. אני בכלל לא אוהב מחקרים רפואיים סטטיסטיים משום שהם לא יורדים לשורש הנושא, ולא מבררים לעומק את הסיכונים בכל צורת טיפול. יתרה מכך, הועלו טענות לגבי בעיות שיטתיות בעריכת המחקר, כמו למשל הכללת מקרי מוות של עוברים שנבעו מבעיות אחרות ללא קשר למצג עכוז, והתייחסות לנתונים שהגיעו ממרכזים רפואיים שלא היה בהם צוות מומחה ללידות עכוז, והרי ברור שבמרכזים כאלו יש סיכון גדול יותר בלידת עכוז. מה עוד שמחקרים קודמים דווקא הראו שאם הצוות מיומן, סיכויי ההצלחה של לידת עכוז רגילה גבוהים מאוד. ואכן קיימים גופים התומכים בלידות רגילות גם במקרה של מצג עכוז, וזאת בניגוד להמלצות הנובעות מאותו מחקר רחב היקף.

לדעתי כל עוד לא מדובר במצב חירום בית החולים צריך להמליץ על הטיפול הדרוש באופן פרטני לכל יולדת בהתאם למצבה הרפואי ובהתאם לבדיקות ההיריון. הייתי רוצה שהרופאים יציגו ליולדת את כל השיקולים ואת כל האפשרויות בטרם יגיעו בני הזוג להחלטה הטובה ביותר מבחינתם. למרבה הצער, זה לא המצב כיום, לפחות לא בישראל.

פודקאסט שימושי

כשיש לי קצת זמן פנוי אני נהנה להאזין לפודקאסט של רן לוי. אתמול היו לי עשר דקות פנויות לפני שהייתי צריך להביא את אחד הילדים מהגן והסתפקתי בקריאת התקציר. הגעתי לקטע מסקרן במיוחד, שיכולתי בקלות להסכים איתו:

"הפסיכולוגים הכניסו שחקן לתוך קבוצה של אנשים, וביקשו ממנו להתמוטט על הרצפה ולפרפר באופן משכנע. הם מדדו כמה זמן לוקח לקבוצה לסייע לו. השעון לא משקר: ככל שמספר האנשים בקבוצה היה גבוה יותר, לקח יותר זמן עד שנמצא מתנדב שיעזור. שתי סיבות אפשריות הועלו לתופעה הזו. הראשונה אומרת שכולם מחכים לאיזה אות, סימן מנחה ממישהו, שהגיע הזמן לעשות מעשה. מכיוון שכולם מחכים, חולף זמן רב יותר עד שמשהו קורא בפועל. הסיבה האפשרית השנייה היא שככל שיש יותר אנשים מסביב, כך הולכת ופוחתת תחושת האחריות האישית של כל צופה. כל אחד אומר לעצמו 'ודאי יש מישהו בקהל שהוא מוסמך יותר או מוכשר יותר ממני לטפל במצב'."

באותו רגע אשתי נכנסה הביתה: "עוד לא יצאת?!", היא אמרה. לקחתי את המפתח ויצאתי לכיוון הגן. את הטלפון הנייד שכחתי בבית. בדרך שכבה אישה מבוגרת על השביל. ניסיתי לעזור לה. היא הייתה מעורפלת. מצב מסובך: אני אפילו לא יכול להתקשר לגן או הביתה לבקש עזרה. רצתי לגן ויחד עם הבן חזרנו בריצה לאישה ששכבה באותו מקום. זה לא היה מקום מרכזי, אבל כמו שרן לוי מזהיר בפודקאסט: אנשים לא ניגשו לעזור. מצויד בידע המעשי שרכשתי, הבנתי שהם רוצים לעזור אבל מחכים לסימן. כדאי גם לזכור שעזרה במקרים כגון אלו כרוכה בחדירה מסוימת לפרטיות ואנשים מהססים בטרם יעשו זאת. הצלחתי להדריך אותם: הבן רץ הביתה להביא את אשתי, סימנתי לשכנים להתקשר לאמבולנס, תלמידי בית ספר עזרו לי להרים אותה והאישה עצמה הצליחה לומר לי את מספר הטלפון של בנה. כשהאמבולנס הגיע פרשתי הביתה לשמוע את הפודקאסט במלואו.

אוטיזם וחיסונים

בית משפט מיוחד בארצות הברית נדרש להכריע אם חיסון גרם להופעת אוטיזם אצל שלושה ילדים. ההחלטה של בית המשפט הייתה שלא נמצא קשר ישיר בין אוטיזם לחיסונים. המשמעות של פסק הדין היא שהמשפחות לא יקבלו פיצוי כספי. ראשית אני רוצה להעיר שאני לא חושב שבית משפט צריך לפסוק בנושאים כאלו. הייתי מעדיף לראות ועדה ציבורית שמורכבת מרופאים מומחים, אנשי מדע, נבחרי ציבור, שופטים ואזרחים מהשורה דנה בנושאים עדינים כאלו. לדעתי ועדה כזו יכולה לזכות בתמיכה ציבורית רחבה יותר ואף להגיע לחקר האמת באופן טוב יותר.

אוטיזם הוא שם כולל לשלל תופעות שמופיעות בדרך כלל אחרי גיל שנה. לא קל למשפחה להתמודד עם טיפול בילד שלוקה באוטיזם ולבי עם אותן משפחות. יש לומר שחיפוש האשם בחיסונים הוא תופעה נפוצה למדי בעולם המערבי וגם בישראל. לכך תורמים כמה גורמים: הצורך הפסיכולוגי של בני המשפחה להבין את הגורם לאוטיזם, הופעה ראשונה של סימני האוטיזם בתקופת החיסונים ועלייה חדה במקרי האוטיזם בעשרות השנים האחרונות. עם זאת, כדאי לזכור ששיטות אבחון האוטיזם השתפרו מאד, והדבר יכול להוות הסבר לעליית השכיחות.

הרפואה אכן לא יודעת להצביע על גורם חד-משמעי לאוטיזם, אבל יש ראיות רבות לכך שהגורם הוא גנטי. ייתכן שמדובר בגורם גנטי מורכב, כלומר כזה שמעורבים בו גנים רבים. אני לא רואה כיצד חיסון יכול לגרום לאוטיזם. נכון שחיסון יכול לגרום לתופעות לוואי הקשורות לחומרי החיסון, אבל בשביל להראות שהוא גורם לאוטיזם יש להוכיח קשר מובהק ביניהם, כלומר להראות שהוא מופיע בהסתברות גבוהה יותר אצל ילדים שקיבלו חיסון מאשר אצל ילדים שלא קיבלו חיסון. כמו כן יש להבין את המנגנון שבו חומרי החיסון יכולים לגרום לאוטיזם. בשני אספקטים אלו אין ראיות חותכות לכך שחיסונים גורמים לאוטיזם.

כדאי גם להזכיר את חשיבות החיסונים במניעת מחלות קשות שההתמודדות איתן עלולה להיות אפילו קשה יותר מאשר ההתמודדות עם אוטיזם. מסיבה זו חיסנתי את ילדי בכל החיסונים המומלצים על ידי משרד הבריאות.