יום שני, 16 בפברואר 2009

פודקאסט שימושי

כשיש לי קצת זמן פנוי אני נהנה להאזין לפודקאסט של רן לוי. אתמול היו לי עשר דקות פנויות לפני שהייתי צריך להביא את אחד הילדים מהגן והסתפקתי בקריאת התקציר. הגעתי לקטע מסקרן במיוחד, שיכולתי בקלות להסכים איתו:

"הפסיכולוגים הכניסו שחקן לתוך קבוצה של אנשים, וביקשו ממנו להתמוטט על הרצפה ולפרפר באופן משכנע. הם מדדו כמה זמן לוקח לקבוצה לסייע לו. השעון לא משקר: ככל שמספר האנשים בקבוצה היה גבוה יותר, לקח יותר זמן עד שנמצא מתנדב שיעזור. שתי סיבות אפשריות הועלו לתופעה הזו. הראשונה אומרת שכולם מחכים לאיזה אות, סימן מנחה ממישהו, שהגיע הזמן לעשות מעשה. מכיוון שכולם מחכים, חולף זמן רב יותר עד שמשהו קורא בפועל. הסיבה האפשרית השנייה היא שככל שיש יותר אנשים מסביב, כך הולכת ופוחתת תחושת האחריות האישית של כל צופה. כל אחד אומר לעצמו 'ודאי יש מישהו בקהל שהוא מוסמך יותר או מוכשר יותר ממני לטפל במצב'."

באותו רגע אשתי נכנסה הביתה: "עוד לא יצאת?!", היא אמרה. לקחתי את המפתח ויצאתי לכיוון הגן. את הטלפון הנייד שכחתי בבית. בדרך שכבה אישה מבוגרת על השביל. ניסיתי לעזור לה. היא הייתה מעורפלת. מצב מסובך: אני אפילו לא יכול להתקשר לגן או הביתה לבקש עזרה. רצתי לגן ויחד עם הבן חזרנו בריצה לאישה ששכבה באותו מקום. זה לא היה מקום מרכזי, אבל כמו שרן לוי מזהיר בפודקאסט: אנשים לא ניגשו לעזור. מצויד בידע המעשי שרכשתי, הבנתי שהם רוצים לעזור אבל מחכים לסימן. כדאי גם לזכור שעזרה במקרים כגון אלו כרוכה בחדירה מסוימת לפרטיות ואנשים מהססים בטרם יעשו זאת. הצלחתי להדריך אותם: הבן רץ הביתה להביא את אשתי, סימנתי לשכנים להתקשר לאמבולנס, תלמידי בית ספר עזרו לי להרים אותה והאישה עצמה הצליחה לומר לי את מספר הטלפון של בנה. כשהאמבולנס הגיע פרשתי הביתה לשמוע את הפודקאסט במלואו.

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

לא היה טלפון או מישהו עם סלולרי בגן?

אריה מלמד-כץ אמר/ה...

באותו רגע חשבתי שצריך לחזור אליה מהר ככל האפשר ולא עלה בדעתי להשתמש בטלפון של הגן.
עכשיו אני נזכר שליד הגן עצרה אותי אישה ושאלה אם אני הולך לעזור לאישה הזקנה ששוכבת על השביל. כלומר היא ראתה אותה קודם ולא עזרה לה. הצעתי לה להצטרף אלי, אבל היא אמרה שהיא ממהרת.

אנונימי אמר/ה...

וואו כל הכבוד