‏הצגת רשומות עם תוויות סטטיסטיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סטטיסטיקה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 12 באפריל 2012

החלקיק המהיר מהאור והשגיאה השיטתית

חבל, אבל החדשות הפיזיקליות החשובות של חצי השנה האחרונה התבררו כשגיאת מדידה.

בספטמבר 2011 התפרסמו התוצאות הראשוניות של ניסוי אופרה (OPERA) הממוקם מתחת להר גראן סאסו שבאיטליה. נטען שם שחלקיקי נייטרינו אשר יצאו מהמעבדות של CERN שעל גבול שווייץ-צרפת ונקלטו בגראן סאסו נעו במהירות גדולה יותר מהאור. לא בהרבה - רק ב-7.5 ק"מ לשנייה מהר יותר מהאור שנע בריק במהירות של כמעט 300 אלף ק"מ לשנייה - אך בכל זאת זו הייתה תוצאה מדהימה כי מעולם לא נצפה חלקיק מהיר יותר מהאור.

המסלול של חלקיקי הנייטרינו מ-CERN למעבדה מתחת להר גראן סאסו, מקור: ניסוי OPERA

זה המקום להעיר שתורת היחסות הפרטית של איינשטיין לא אוסרת על חלקיקים להיות מהירים מהאור. היא אוסרת על חלקיקים שהיו אטיים מהאור להגיע למהירות האור או לעבור אותה, אבל חלקיק שהחל את חייו במהירות גדולה מהאור יכול להמשיך ולנוע במהירות על-אורית. לחלקיקים היפותטיים כאלו קוראים טכיונים, וגם אם אין חוק פיזיקלי שאוסר על קיומם, בכל זאת הם מהווים בעיה משום שבעזרתם ניתן להעביר מידע לזמן עבר. רעיון למתקן תקשורת שכזה הועלה לפני שנים וזכה לכינוי אנטי-טלפון. באמצעותו ניתן יהיה לקבל מבן השיח תשובה לשאלה עוד לפני ששאלת אותה. הבעיה היחידה של האנטי-טלפון היא שפעולתו מנוגדת לעקרון הסיבתיות, לפיו תוצא לא יכול להקדים את הסיבה ליצירתו. מצד שני, אולי עקרון הסיבתיות שגוי?

הנייטרינו הוא חלקיק מרתק - הוא כמעט חסר מסה, מחליף את זהותו עם הזמן וכמעט שלא עובר אינטראקציה עם חלקיקים אחרים. לכן הוא יכול לעבור דרך סלעים "כאילו הם היו אוויר". בניסוי אופרה השתמשו בתכונה הזו ואפשרו לחלקיקי הנייטרינו לעבור מרחק של כ-730 ק"מ בתוך כדור הארץ. אחוז זעיר מחלקיקי הנייטרינו שהגיעו לאופרה הגיבו עם החומר בגלאי ותוצרי התגובה נקלטו בגלאים. למעשה המטרה העיקרית של הניסוי הייתה למדוד את שינויי הזהות של הנייטרינו. החלקיק הזה יכול להופיע בשלוש צורות - נייטרינו אלקטרוני, נייטרינו מיואוני ונייטרינו טאו - והניסוי נועד למצוא את אחוז הנייטרינו שהופכים מנייטרינו מיואוני לנייטרינו טאו. תוך כדי כך הבינו החוקרים שיש בידיהם כלים למדוד באופן מדויק את מהירות התנועה של הנייטרינו.

בהתחלה הייתי סקפטי, אבל כשקראתי את המאמר לא מצאתי בו דופי והשתכנעתי שהם עשו עבודה טובה. למעשה, החוקרים פיתחו שיטה סטטיסטית מתוחכמת שבעזרתה הם יכלו למדוד את משך התעופה הממוצע של חלקיקי הנייטרינו מ-CERN לגראן סאסו, אף על פי שהם לא יכלו לדעת באופן חד-משמעי מתי הנייטרינו הספציפי נוצר, אלא רק לדעת מהי הקבוצה של חלקיקי הנייטרינו שממנה הוא הגיע. לטעמי הייתה רק בעיה אחת שהטילה ספק בתוצאות הניסוי: המדידה של OPERA עמדה בסתירה למדידה אסטרונומית מ-1987 שבה חלקיקי נייטרינו שמקורם בסופרנובה (SN1987A) התגלו בגלאים על פני כדור הארץ כמעט במקביל לתצפית בחלקיקי האור שנוצרו באותה סופרנובה, כלומר חלקיקי הנייטרינו לא נעו מהר יותר מהאור.

לתלמידים שלי סיפרתי שאני מתלהב מהתוצאות, אבל מציע להמתין למדידות של ניסויים אחרים ולבדיקה מעמיקה של המכשור בניסוי אופרה לפני שמתחילים בבניית אנטי-טלפון. הרי תוצאות יוצאות דופן דורשות ראיות חזקות לנכונותן.

 הגלאים של ניסוי OPERA. מקור: ניסוי OPERA

ההתלהבות לא ארכה זמן רב - בפברואר 2012 הודו חברי אופרה שחיבור של סיב אופטי ששימש במערכת התזמון היה לקוי. זמן קצר אחר כך התפרסמו תוצאותיו של ניסוי ICARUS שממוקם אף הוא מתחת לגראן סאסו, ולפיהן מהירות חלקיקי הנייטרינו לא עברה את מהירות האור.

אם כך, מקור התוצאות המפתיעות של ניסוי אופרה הוא בטעות מדידה. למעשה, השגיאה הסטטיסטית שלהם הייתה נמוכה דיה, אך הם לא העריכו נכון את השגיאה השיטתית (שגיאה סיסטמטית), זו שנובעת מהמכשור עצמו. השגיאה הסטטיסטית היא גודל שתלוי בכמות המדידות - ככל שנמשיך את הניסוי נוכל להוריד את השגיאה הסטטיסטית, משום שמדידות נוספות מקטינות אותה. לעומת זאת, גודלה של השגיאה השיטתית תלוי ברמת הדיוק של המכשור עצמו וביכולת של הנסיינים להעריך מקורות שגיאה נוספים, כמו למשל חיבור לא תקין של סיב אופטי...

למרבה הצער לא קיימת כיום שיטה טובה להעריך שגיאות שיטתיות שגורמות להטיה של המדידות, ואני אף סבור שזו אחת הבעיות הקשות של הפיזיקה הניסיונית. אני חושש שבפועל מדידות רבות פחות מדויקות ממה שמדווח במאמרים המדעיים, בגלל הערכה שגויה של השגיאה השיטתית. זה אומר, בעצם, שיש לקחת בערבון מוגבל את גודל השגיאה המתפרסמת בספרות המדעית.

באתר של Particle Data Group, המסכם את הנתונים הנמדדים של החלקיקים המוכרים, מופיעים גרפים היסטוריים של מדידות שונות (קישור לקובץ pdf). במספר מקרים המדידה הנוכחית רחוקה מאוד מהמדידות המוקדמות של אותו גודל, וזה הגיוני, אבל הנקודה המעניינת היא שבאותן מדידות מוקדמות השגיאה המדווחת הייתה קטנה יחסית, כלומר הערך המקובל כיום נמצא מעבר לטווח השגיאה של אותן מדידות ישנות. המסקנה היא שבאותם ימים לא העריכו נכון את השגיאה, כנראה את השגיאה השיטתית, ולא מן הנמנע שגם כיום אנו לא מעריכים נכון את השגיאות השיטתיות בחלק מהניסויים. יחד עם זאת, אני לא חושב שהבעיה הזו ממעיטה בערכן של מדידות, וביכולת שלנו לבצע מדידות מתוחכמות, אלא מציבה אותן באור מציאותי.

אגב, במקרה הנוכחי, של החלקיק המהיר מהאור, אני לא חושב שהפרסום הראשוני היה מוקדם מדי, כי הוא דווקא עורר עניין, האיץ את חברי הניסויים המקבילים לבדוק את מהירות הנייטרינו וחייב את אנשי אופרה לבצע בדיקות מקיפות של הציוד שלהם ושל שיטות הניתוח. מצד שני, בדיעבד אנו יודעים שההערכה של השגיאה השיטתית שהם מסרו הייתה אופטימית מדי, ומן הראוי היה שהם יהיו צנועים יותר ולפחות בשלב הראשון ידווחו על שגיאה שיטתית ריאלית יותר.

אני משער שביום מן הימים תהיה לנו יכולת טובה ומדויקת יותר להעריך את גודלה של השגיאה השיטתית, או במילים אחרות אני מקווה שבעתיד נמצא דרך לחשב את השגיאה השיטתית באופן שיטתי.

יום שישי, 26 באוגוסט 2011

צירופי מקרים

לא מזמן סיפרתי לילדים שלי על חבר ילדות ועל כמה הרפתקאות שהיו לי איתו יחד. כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מאותו חבר אחרי שלא ראיתי אותו בערך 25 שנה. אני עוד לא יודע איך הוא מצא אותי, אבל אני חייב להודות שהתרגשתי, גם מהמייל וגם מצירוף המקרים.

באותו שבוע התעוררתי בוקר אחד לאחר שחלמתי חלום מוזר שבו הופיע עמית מעבודה קודמת שלי. בערב של אותו יום התקשר אלי האיש, אחרי שלא דיברנו כמה שנים, ובפיו בקשה מוזרה. מרוב תדהמה בקושי יכולתי לדבר. צריך להוסיף שהאיש מעולם לא התקשר אלי קודם לכן, ולמען האמת אנחנו בכלל לא היינו מיודדים.

אלו הם שני צירופי מקרים שנראו לי מדהימים אז ועדיין מדהימים אותי היום. אבל אם אני חושב לעומק אז אולי אין צורך להתלהב כל כך. אני הרי מספר לילדים שלי סיפורים בכל יום כמעט - בחלקם מופיעות דמויות היסטוריות, חלקם סיפורים דמיוניים וחלקם עוסקים במכרים שלי. לא מן הנמנע שמדי פעם ייווצר קשר מחודש עם אחד מאותם חברים ותיקים שלי, ולא מן הנמנע שלפחות פעם אחת זה יקרה זמן קצר אחרי שאני נזכר בו ומספר עליו. בואו נגיד שאם המלכה אליזבת הייתה מתקשרת אלי בדיוק כשסיפרתי לילדים על בית המלוכה האנגלי הייתי אמור להיות קצת יותר מופתע.

ומה לגבי החלום? בכל לילה אנו חולמים כמה חלומות. אני בדרך כלל זוכר באופן קלוש חלום אחד או שניים במשך אותו יום ואז שוכח. החלום ההוא נחרט בזכרוני רק מפני שבערב מושא החלום התקשר אלי. הגיוני שאירוע כזה יקרה פעם בכמה זמן, גם כשמדובר באדם שאני לא נמצא איתו בקשר.

אני אוהב לשמוע על צירופי מקרים וכשקורה לי צירוף מקרים מעניין אני זוכר אותו לזמן רב. אני חושב שרבים מאתנו נוטים לזכור את צירופי המקרים בגלל החן שבהם, ולא זוכרים את המקרים הרבים מאוד מאוד שבהם צירופי מקרים לא התרחשו.

קשה למצוא דרך הסתברותית מדויקת שבעזרתה ניתן יהיה לקבוע מהו צירוף מקרים אמיתי שהסיכוי להתרחשותו הוא אכן אפסי. כבר היה מי שקבע, ספק בהומור, כי כל אדם צפוי לחוות נס פעם בחודש. הקביעה הזו קרויה חוק ליטלווד והיא מבוססת על החישוב הבא: נניח שההסתברות להתרחשותו של נס היא אחד למיליון; אם אדם ערני לסובב אותו במשך 10 שעות ביממה, אז בחודש יש לו כמיליון שניות של ערנות; לכן הגיוני שהוא יחווה נס בערך פעם בחודש. אני לא נכנס פה לחישובי הסתברות מדויקים משום שהחוק הזה לא נועד להיות מדויק, אבל הרעיון מובן: הגיוני שיקרו לנו כמה צירופי מקרים מדי שנה.

ולמרות כל זאת, אני נהנה להיזכר בשני צירופי המקרים שקרו לי באופן אישי לא מזמן, ולמי שמעוניין לקרוא על כמה צירופי מקרים היסטוריים מדהימים במיוחד אני ממליץ על הרשימה צירוף מקרים: תעלומה או עניין של הסתברות מתוך הבלוג רשימות מן התיבה הלבנה של יהודה בלו.

יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

סיפורו של ג'ורג' דנציג

זוכרים את הסרט "סיפורו של וויל האנטינג" (Good Will Hunting)? באחת הסצינות בתחילת הסרט משאיר המרצה בעיה על הלוח מחוץ לכיתה ומגלה שאלמוני הצליח לפתור אותה. המרצה משאיר בעיה קשה עוד יותר על אותו לוח, ולאחר השיעור הוא תופס על חם את וויל האנטינג, איש הניקיון, פותר את הבעיה השנייה. במציאות מוכר מקרה דומה - מדהים עוד יותר - שאולי שימש כהשראה לסצינה הנהדרת הזו. זהו סיפורו של ג'ורג' דנציג. אבל לפני כן, בכמה מילים על הבעיות שאותן פתר וויל האנטינג בסרט.

שתי הבעיות שייכות לתחום הקרוי תורת הגרפים, ולמען האמת הן לא מסובכות. גדי אלכסנדרוביץ' הציג בבלוג שלו את פתרון הבעיה הראשונה, ואני אתייחס בקיצור לבעיה השנייה. תורת הגרפים עוסקת באובייקטים המורכבים מקודקודים ומצלעות. הקודקודים מיוצגים על ידי נקודות והצלעות מחברות בין קודקודים. עץ הוא סוג של גרף המתאפיין בכך שיש בו קישוריות בין כל הקודקודים ואין בו מעגלים. המרצה מבקש בבעיה זו למצוא את כל העצים שיש להם 10 קודקודים ושאין בהם קודקודים המתחברים לשתי צלעות בלבד. הפתרון מוצג בסרטון הבא:



ג'ורג' דנציג (George Dantzig) נולד ב-1914 בפורטלנד למשפחה ענייה. הוריו קראו לו ג'ורג' ברנרד בתקווה שיהיה סופר מפורסם כמו ג'ורג' ברנרד שו, ואילו אחיו הצעיר זכה לשם הנרי פואנקרה בתקווה שיהיה מתמטיקאי דגול. בסופו של דבר הלכו האחים בעקבות אביהם, טוביאס דנציג, ושניהם הפכו למתמטיקאים. ג'ורג' אהב מתמטיקה ומדעים כבר בתיכון אבל לא כל כך הצליח בלימודים. הוא החליט לשפר את הישגיו ופתר בתקופה זו אלפי בעיות בהנדסה שנתן לו אביו. לאחר סיום התיכון נרשם ג'ורג' ללימודי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת מרילנד וסיים את לימודי התואר הראשון בגיל 22. כעבור שנה קיבל תואר שני במתמטיקה מאוניברסיטת מישיגן. אחרי סיום הלימודים פנה דנציג לעבוד כסטטיסטיקאי בלשכת הסטטיסטיקה של מחלקת העבודה של ארצות הברית.

ג'ורג' דנציג בצעירותו

באחד הימים התבקש דנציג לסקור מאמר של יז'י ניימן. דנציג התלהב מהמאמר ומהגישה הלוגית של ניימן למדע הסטטיסטיקה ופנה אליו בבקשה לעשות אצלו דוקטורט. ניימן הסכים ודנציג הגיע לאוניברסיטת ברקלי בשנת 1939. ג'ורג' לקח שני קורסים שאותם העביר המנחה שלו ובאחד מהם קרה לו אותו מקרה מדהים. הוא הגיע מאוחר לאחד השיעורים, ראה על הלוח שתי בעיות מהתחום של בדיקת היפותזות, והעתיק אותן למחברתו כשהוא סבור שאלו הם שיעורי הבית. הבעיות היו קשות מהרגיל, אך ג'ורג' עמד במשימה ופתר אותן תוך כמה ימים. הוא הגיע למשרדו של ניימן, התנצל על האיחור בהכנת שיעורי הבית ושאל אם עדיין יש טעם להגיש את הפתרונות. ניימן אמר לו להשאיר אותם על השולחן, וג'ורג', מתבונן בשולחן העמוס והמבולגן, עשה זאת בידיעה שקיים סיכוי נמוך מאוד שהוא יראה את הדפים שלו שוב.

שישה שבועות מאוחר יותר, יום ראשון, שמונה בבוקר. ג'ורג' ואשתו מתעוררים לשמע דפיקות בדלת. המנחה שלו מתפרץ פנימה בהתרגשות: "כרגע כתבתי את המבוא לאחד המאמרים שלך. קרא אותו כדי שאוכל לשלוח את המאמר מיד לפרסום". לג'ורג' אין מושג על מה מדובר. רק אז התברר לו שהמנחה שלו רשם על הלוח באותו שיעור שני משפטים בסטטיסטיקה שטרם הוכחו, ושהוא היה הראשון שמצא את ההוכחות.

התזה של ג'ורג' דנציג התבססה על שני הפתרונות והוא יכול היה להגיש אותה כבר ב-1941, אלא שאז נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ודנציג החליט לסייע למאמץ המלחמתי. הוא שימש במהלך המלחמה כסטטיסטיקאי עבור חיל האוויר. כעבור חמש שנים חזר דנציג לברקלי והגיש את עבודת הדוקטורט. לאחר מכן פנה לעבוד עבור משרד ההגנה ושם פיתח ב-1947 את שיטת הסימפלקס לפתרון בעיות אופטימיזציה, שיטה שהקנתה לו את פרסומו. בשיטה זו ניתן לפתור בעיות של תכנות לינארי - מציאת מקסימום לביטוי לינארי מוגדר תחת אילוצים לינאריים. ביטוי לינארי מכיל רק קבועים ומשתנים בחזקה ראשונה, למשל 5x+4y, והאילוצים יכולים להופיע בבעיה כשוויונות או כאי-שוויונות. האלגוריתם של דנציג הוא אחד החשובים במדעי המחשב והוא משמש באופן נרחב ביותר עד ימינו אלו. רבים סבורים כי ועדת פרס נובל טעתה כשלא הכלילה אותו עם מקבלי הפרס בכלכלה בשנת 1975 שניתן לחלוצי התכנות הלינארי. אגב, הייחוד בשיטה של דנציג לפתרון הבעיה הוא הגישה ההנדסית - ייתכן שאלפי הבעיות שהוא פתר בילדותו עזרו לו לחשוב בכיוון זה. דנציג בילה שנים רבות באקדמיה: ב-1960 הוא קיבל משרת פרופסור בברקלי וכעבור שש שנים עבר לאוניברסיטת סטנפורד שבה נשאר עשרות שנים. הוא נפטר בשיבה טובה בשנת 2005.

הכומר רוברט שולר (Robert Schuller) הכליל את סיפור פתרון הבעיות "הבלתי-פתירות" על ידי דנציג באחד מספריו, והוא כנראה המקור לתפוצה הרחבה שזכה לה המקרה. על אף שדיבר עם דנציג, שינה שולר את הפרטים על מנת להכניס נופך דרמטי לסיפור. על פי שולר, רשם המרצה לפני מבחן בעיות שאפילו איינשטיין לא הצליח לפתור. הסטודנט המאחר חשב שהן חלק מהמבחן ופתר אותן. שולר רצה להדגים את הכוח של חשיבה חיובית - הסטודנט הצליח כי לא ידע שהן בעיות לא-פתורות והאמין בכוחו להתמודד עמן. אני לא יודע עד כמה המסקנה הזו נכונה באופן כללי. רבים מאתנו נמשכים דווקא לאתגר של בעיות קשות או אפילו בעיות פתוחות, ויש כאלו המשקיעים בהן שנים על גבי שנים. ויחד עם זאת סיפורו של דנציג אכן מעורר השראה.

לקריאה נוספת:
האם דמותו של וויל האנטינג מבוססת על חייו של ויליאם סיידיס? - ויליאם סיידיס (William Sidis) הוא גאון אמריקאי שחי במחצית הראשונה של המאה העשרים.
מאמר אודות ג'ורג' דנציג (pdf)

יום שבת, 20 ביוני 2009

חוק המספרים הקטנים

בשנת 1971 פרסמו עמוס טברסקי ודניאל כהנמן מאמר פסיכולוגי שנקרא "אמונה בחוק המספרים הקטנים". שם הם טבעו לראשונה את המושג. מדובר בנטייה לתת משקל גבוה למדגמים קטנים. אנו נוטים לחשוב שתוצאה שהתקבלה במספר קטן של בדיקות היא תוצאה כללית, אף על פי שייתכן שהמדגם המצומצם אינו מייצג כלל. לפעמים ההכללה ממקרים בודדים לתוצאה כללית יותר נובעת מצורך פסיכולוגי לסכם ממצאים ולהבין את משמעותם בשפה פשוטה בעוד שבפועל לא תמיד יש אמצעים לבצע מדגם גדול. קוראים לכשל הזה הכללה חפוזה (hasty generalization). בפוסט הקודם הזכרתי את החבר שלי שהסיק מניסיונו האישי שניתן לקבוע את מין העובר מראש. כאמור, מדגם רחב שהתפרסם בכתב עת מדעי הראה שהשיטה הזו לא עובדת. כשל המהמר הוא דוגמה אחרת הקשורה לחוק המספרים הקטנים. אם זרקנו קובייה והמספר 5 הופיע שלוש פעמים ברצף, אנו נוטים לחשוב שההסתברות לקבל את המספר 5 גם בפעם הרביעית היא אפסית, בעוד שבפועל ההסתברות לא השתנתה והיא עדיין עומדת על שישית.

השם של "חוק המספרים הקטנים" אינו מקרי - מקורו בחוק המספרים הגדולים. חוק המספרים הגדולים אומר במילים פשוטות שמדגם גדול ייתן שגיאה קטנה באומדן של גדלים. כלומר, ככל שמגדילים את התצפית אנו מקטינים את השגיאה הסטטיסטית וההערכה שלנו מתקרבת לערך האמיתי. השם "חוק המספרים הקטנים" מרמז שבהתאם לאינטואיציה האנושית החוקיות של מדגמים קטנים דומה לחוקיות של מדגמים גדולים, בעוד שבפועל אין הדבר כך. לדוגמה, אם אזרוק קובייה אלף פעמים כל אחד מששת המספרים האפשריים יתקבל בערך בשישית מהמקרים, אבל אם אזרוק את הקובייה שש פעמים בלבד יש סיכוי לא רע שמספר אחד מתוך השישה יתקבל פעמיים או אפילו שלוש פעמים ואילו מספר אחר לא יתקבל כלל.

בסטטיסטיקה קיימים כלי ניתוח מדויקים שנועדו להעריך את טיב האומדן (estimation theory). על מנת לקבל את סדר הגודל של השגיאה אני בדרך כלל משתמש בהערכה ראשונית גסה לפיה השגיאה שווה לשורש ריבועי של גודל האומדן. מכאן נובע שהשגיאה היחסית (שגיאה חלקי גודל האומדן) יורדת כשהאומדן גדל. בהתאם לכך סקרים רחבים אמינים יותר מסקרים מצומצמים. אגב, בסקרים פוליטיים שמתפרסמים בעיתונים יש בעיה נוספת: השאלה לא תמיד ברורה ולא תמיד רלוונטית. קשה להעריך את מידת ההטיה שנובעת מכך, ולכן אני בדרך כלל לא מתייחס לתוצאות שלהם. בשפה סטטיסטית אומרים שבסקרים כאלו יש גם שגיאה שיטתית ולא רק שגיאה סטטיסטית. קיימת לעתים גם הצגה שקרית של תוצאות סקרים, אבל זו כבר בעיה אחרת.

באותו הקשר, בשנת 1980 הגה חובב החידות המתמטיות מרטין גרדנר את "החוק החזק של המספרים הקטנים": אין מספיק מספרים קטנים על מנת למלא את כל הדרישות שבהן עליהם לעמוד. זהו שם הומוריסטי לתופעה שבה נתקלים חובבי חידות מתמטיות. נראה לעתים שסדרה של מספרים קטנים ממלאת חוקיות מסוימת, אבל אם ממשיכים הלאה החוקיות נשברת בסופו של דבר. למשל, ארבעת המספרים האי-זוגיים הראשונים הם המספר 1 או מספר ראשוני (1,3,5,7). אם ממשיכים את הסדרה רואים שכלל זה אינו נכון משום ש-9 אינו ראשוני. קיימות דוגמאות משעשעות נוספות ל"חוק" הזה.

האם ניתן לקבוע מראש את מין העובר?

סיפרתי לחבר שלפני שלושה חודשים נולדה לי בת אחרי שלושה בנים. "בהיריונות הראשונים לא הייתה לנו העדפה", אמרתי לו, "אבל בהיריון הזה קיווינו בסתר לבנו שזו תהיה בת". "למה לא השתמשתם בשיטות מדעיות", הוא ענה, "הרי יכולתם לקבוע את מין העובר כבר בתחילת הדרך!". התפלאתי, והוא הסביר לי בפרוטרוט על ההבדל בין תאי זרע מסוג X לתאי זרע מסוג Y. ידעתי שמין העובר נקבע לפי תא הזרע, וליתר דיוק לפי זהות כרומוזום המין של התא - כרומוזום X יוביל להתפתחות נקבה וכרומוזום Y להתפתחות זכר - אבל לא ידעתי שקיימים הבדלים בין תאי זרע משני הסוגים.

כשחזרתי הביתה בדקתי בספר ההיריון שלנו, "היריון מושלם" שמו. להפתעתי מצאתי בעמוד 29 חזרה מדויקת על דברי החבר. בכל זאת זה נראה לי מוזר. סיפרתי על כך לג'ודי - היא בדרך כלל לא טועה, בוודאי שלא בעניינים כאלו. אשתי צחקה במשך דקה שלמה, והלכה לענייניה. היא אפילו לא הייתה צריכה לומר לי מה היא חושבת על כך. מובן שהאמנתי לה, אבל ליתר ביטחון החלטתי לבדוק את הנושא לעומק, כלומר באינטרנט.

מצאתי מהר מאוד את התשובה. התאוריה הזו, שיטת שטלס (Shettles method), התפרסמה בתחילת שנות ה-70 בזכות ספר שכתבו שטלס ורורוויק (Rorvik): "כיצד לבחור את מין התינוק שלך" (How to Choose the Sex of Your Baby). אגב, אותו רורוויק טען בספר מאוחר יותר שהוא היה שותף לניסיון המוצלח הראשון לשבט אדם. טענה זו התבררה כמובן כשקר, אבל הספר זכה להצלחה. בחזרה לשיטת שטלס: שטלס ורורוויק טוענים שתאי זרע מסוג Y מהירים יותר מתאי זרע מסוג X, ובנוסף הם רגישים יותר לסביבה חומצית. לכן ,זוג שמעוניין בבן צריך לקיים יחסי מין בסמוך למועד הביוץ, בעוד שזוג המעוניין בבת צריך לקיים יחסי מין מספר ימים לפני מועד הביוץ. בספר של שטלס ורורוויק קיימות המלצות אינטימיות נוספות, אך זו ההמלצה העיקרית.

שיטת שטלס נבדקה בצורה מדוקדקת בשנת 1995 והממצא היה חד-משמעי: אין בה אמת. לא נמצא שום קשר בין מועד יחסי המין יחסית לביוץ ובין מין העובר. אני סבור שלא במקרה המיתוס מחזיק מעמד זמן כה רב. אומנם מדובר בנקודה חשובה בכל הנוגע לבניית משפחה, אבל בעצם די קשה לבדוק את השיטה בצורה מדויקת. הסיבה המרכזית היא שבמשפחה אחת אין מספיק ילדים על מנת לקבל מדגם סטטיסטי מייצג ולכן אנשים עלולים להסיק ממקרים בודדים שהשיטה נכונה (חוק המספרים הקטנים). מה עוד שקשה לדעת את המועד המדויק של הביוץ ללא בדיקת שתן יומית במעבדה. בדיקה מדוקדקת יכולה להיעשות רק על ידי חוקרים בקיאים בשיטות סטטיסטיות שנמצאים בקשר עם מספר גדול של מתנדבות אשר מוכנות למסור בדיקת שתן יומית במשך כמה חודשים.

הערת סיום: בהפריה חוץ-גופית הסיפור שונה לגמרי. שם ניתן לדעת את מין העובר בטרם הכנסתו לרחם. עוד על כך במאמר המעניין של שלומית עוזיאל-רז, "בן או בת בסופרמרקט הגנטי", שהתפרסם בגליליאו 112 (דצמבר 2007). בנוסף לכך, קיימת שיטה של מיון זרע שיכולה להגדיל את הסיכוי לקבוע את מין העובר בהפריה חוץ-גופית. היא מבוססת על צביעה של תאי הזרע בצבע פלואורסנטי שנצמד לדנ"א. כרומוזום X גדול מכרומוזום Y ולכן הוא יקלוט כמות גדולה יותר של צבע. הנוזל עובר דרך ציטומטר זרימה (flow cytometer) בצורת טיפות זעירות שכל אחת מהן מכילה תא זרע בודד. שם הוא מואר באור על-סגול והטיפות נטענות במטען חשמלי בהתאם לצבע. אחר כך הן ממוינות בעזרת שדה חשמלי. השיטה מיושמת כיום בגידול חיות משק, ועבור פרות ההצלחה בקביעת המין מגיעה ל-90%.

הגרסה המלאה של המאמר מ-1995:

יום ראשון, 5 באפריל 2009

מצג עכוז וניתוח קיסרי

כארבעה אחוזים מהעוברים מגיעים ללידה במצג עכוז (breech), כלומר עם הראש למעלה ועם הרגליים והטוסיק למטה. במהלך השליש האחרון של ההיריון העוברים נוטים להסתדר במצג ראש, ועם זאת מצג עכוז לא מצביע על בעיה כלשהי. עד כמה שידוע לי המנגנון שגורם למרבית העוברים להסתדר במצג ראש אינו ברור לגמרי ויש כאן מידה של אקראיות. ככל הנראה בשלבים מוקדמים של ההיריון העובר יכול להסתובב בחופשיות בתוך הרחם, אך בשלב מסוים ראשו כבר גדול והוא לא יכול לצאת ממצג ראש - ראשו נלכד בחלק התחתון של הרחם והוא כבר לא מסתובב עד הלידה.

בהיריונות הקודמים שלנו העוברים ישבו במצג ראש בשלבים הסופיים של ההיריון, אבל הפעם התינוקת העדיפה להישאר עם הראש למעלה. היה ידוע לנו שהסיכויים שהיא תסתובב במהלך החודש התשיעי של ההיריון נמוכים, הואיל ובשלב זה העובר כבר גדול יחסית וקשה לו לשנות תנוחה בתוך הרחם. לג'ודי היה ניסיון טוב עם לידות רגילות; אפילו התאומים שלנו נולדו בלידה רגילה. התחלנו להתכונן ללידת עכוז בעזרת ספר נהדר שליווה אותנו בכל ההיריונות, אבל בביקורת שגרתית אצל רופאת הנשים ג'ודי הופתעה לשמוע שכיום כבר לא מיילדים לידת עכוז (הספר כבר מיושן). הרופאה הפנתה אותנו לבית החולים על מנת לנסות להפוך את העובר.

כאן המקום לומר שמהניסיון האישי שלי אני מרוצה מרמת הרפואה בארץ ואני חושב שהיא גבוהה למדי, ועם זאת מרבית הרופאים שפגשתי מתקשים להסביר למטופלים את מצבם הרפואי. הגרועים שבהם ממלמלים חצאי משפטים בשעה שהם מקלידים משהו במחשב ואפילו לא יוצרים קשר עין עם המטופל. למעשה, טרם פגשתי רופא או רופאה בעלי סבלנות לשבת עם המטופל ולספר לו בפרוטרוט את האבחנה ואת השיקולים בבחירת הטיפול הדרוש. המצב באסף הרופא לא היה שונה: זכינו לטיפול מעולה, אבל לא הצלחנו להבין "מי נגד מי?". תוך כדי השיחות עם הרופאים והניסיונות לדלות מידע הגענו למסקנה שבמקרה של מצג עכוז הם ממליצים לנסות היפוך חיצוני, ואם הוא לא מצליח עושים ניתוח קיסרי מתוכנן. ההיפוך מתבצע על ידי רופא מומחה שמנסה לתפוס את הראש ואת הטוסיק של העובר על ידי הנחת ידיים על הבטן. אם הוא מצליח לתפוס את העובר היטב הוא מנסה להזיז אותו. בלמעלה ממחצית המקרים ההיפוך מצליח, אבל כדאי לזכור שיש בו גם סכנה מסוימת (נמוכה) לעובר. במקרה שלנו, התינוקת לא זזה והרופא החליט להפסיק לדחוף אחרי כמה שניות. קבענו תור לניתוח קיסרי. הניתוח עבר בשלום, וג'ודי שוחררה מבית החולים כעבור שלושה ימים בלבד.

חשוב לזכור שניתוח קיסרי הוא ניתוח לכל דבר, ועל אף שהוא נעשה בדרך כלל בהרדמה מקומית בלבד, כלומר נחשב לניתוח פשוט יחסית, יש בו סיכונים הן ליולדת והן לעובר. אגב, בימי קדם הוא נערך רק אם היולדת מתה ורצו להציל את העובר. זו הסיבה לכך שבניגוד לדעה העממית, לא ייתכן שיוליוס קיסר נולד בניתוח קיסרי - ידוע שאמו חיה שנים רבות לאחר לידתו. בכל אופן, ג'ודי די חששה מהניתוח, אבל ידענו שאין לנו ברירה. גם אם היו מרשים לה לבצע לידה רגילה, הרי שבגלל המורכבות של לידת עכוז יש צורך בצוות מיומן המתמחה בלידות כאלו. לידות עכוז הפכו להיות נדירות מאוד בארץ ולא רצינו לקחת סיכון עם צוות שאינו מיומן דיו.

אחרי הניתוח החלטתי בכל זאת לנסות להבין מה הביא לשינוי המדיניות בכל הנוגע ללידות עכוז, והתוצאות די הפתיעו אותי. מצאתי שהכל החל במחקר סטטיסטי נרחב שבמהלכו נבדק מידע לגבי למעלה מ-2000 היריונות של מצג עכוז. המחקר, שפורסם בשנת 2000, הראה שבלידת עכוז יש סיכון גבוה יותר למות העובר מאשר בניתוח קיסרי, בעוד שהסיכון ליולדת גבוה בניתוח קיסרי רק במעט. הדבר המפתיע הוא שמקורה של החלטה כה גורפת במחקר בודד. אני בכלל לא אוהב מחקרים רפואיים סטטיסטיים משום שהם לא יורדים לשורש הנושא, ולא מבררים לעומק את הסיכונים בכל צורת טיפול. יתרה מכך, הועלו טענות לגבי בעיות שיטתיות בעריכת המחקר, כמו למשל הכללת מקרי מוות של עוברים שנבעו מבעיות אחרות ללא קשר למצג עכוז, והתייחסות לנתונים שהגיעו ממרכזים רפואיים שלא היה בהם צוות מומחה ללידות עכוז, והרי ברור שבמרכזים כאלו יש סיכון גדול יותר בלידת עכוז. מה עוד שמחקרים קודמים דווקא הראו שאם הצוות מיומן, סיכויי ההצלחה של לידת עכוז רגילה גבוהים מאוד. ואכן קיימים גופים התומכים בלידות רגילות גם במקרה של מצג עכוז, וזאת בניגוד להמלצות הנובעות מאותו מחקר רחב היקף.

לדעתי כל עוד לא מדובר במצב חירום בית החולים צריך להמליץ על הטיפול הדרוש באופן פרטני לכל יולדת בהתאם למצבה הרפואי ובהתאם לבדיקות ההיריון. הייתי רוצה שהרופאים יציגו ליולדת את כל השיקולים ואת כל האפשרויות בטרם יגיעו בני הזוג להחלטה הטובה ביותר מבחינתם. למרבה הצער, זה לא המצב כיום, לפחות לא בישראל.

יום ראשון, 15 בפברואר 2009

התנגשות הלוויינים ואסון הצ'לנג'ר

משפט אחד הקשור להתנגשות הלוויינים שאירעה בשבוע שעבר מעצבן אותי במיוחד: "הסיכוי שהתנגשות כזו תתרחש היה אחד למיליון או אפילו אחד למיליארד" (למשל ב-Times online). אז קודם כל המשפט עצמו לא מובן: האם זה הסיכוי שהתנגשות כזו תתרחש אי פעם, או שזה הסיכוי להתנגשות אחת בשנה, או שמא אחד ממיליון לוויינים צפוי לעבור התנגשות.
שנית, האם המשפט נאמר לפני ההתנגשות? ועל סמך מה? חישוב של הסתברות תמיד צריך להתבצע מראש ולהסתמך על מודל מסוים. אין שום משמעות לזריקת מספרים לאוויר, במיוחד אם הם נעשים לאחר האסון. לא ניתן לחשב הסתברות שמשהו יקרה אחרי שהוא כבר קרה. אפשר לומר שבהסתמך על מודל X אירוע מסוים יקרה פעם ב-Y שנים, אבל הרי המקרה כבר קרה וניתן לחקור אותו ולבנות מודל חדש שבוודאי מדויק יותר מהמודל הישן. לכן, להסתברות הישנה אין כיום שום משמעות. אבל חשוב מכך, אם מישהו אמר את המשפט לפני ההתנגשות, אז או שהוא מהנדס/מנהל גרוע שההערכות שלו שוות כקליפת השום, או שחמור יותר - הוא מטעה ביודעין.

אני משוכנע שאפילו הערכה על כך שיש הסתברות נמוכה להתנגשות כזו אין לה על מה להסתמך, ואני אומר זאת לא רק על סמך מבחן התוצאה, אלא בגלל שהלוויינים לא שוגרו באופן אקראי לחלל - הם שוגרו למסלול מיוחד הקרוי מסלול קוטבי. המסלולים הקוטביים בגובה נמוך יחסית מאוכלסים למדי ולא רק בלווייני תקשורת, אלא גם בלווייני מיפוי, לווייני תצפית ולווייני מזג אוויר. לוויין שנע במסלול קוטבי עובר מעל נקודות רבות בכדור הארץ, ויש לכך יתרון מיוחד עבור לווייני מיפוי, למשל, שמעוניינים לבצע סריקה שיטתית כלל-עולמית בזמן קצר יחסית. הקטעים המסוכנים במסלולים קוטביים הם האזורים מעל שני הקטבים שלוויינים רבים עוברים בהם, ואם מספר לוויינים נמצאים בגובה קרוב, סטייה של אחד מהם עלולה להביא להתנגשות מעל אחד הקטבים בשלב מסוים של חייו. אם כך, ההסתברות להתנגשות של לוויינים קרובי-ארץ הנעים במסלול קוטבי איננה כה נמוכה.

העניין של ההסתברות מזכיר לי את ועדת החקירה של אסון הצ'לנג'ר. המעבורת התפרקה ב-28 בינואר 1986, 73 שניות לאחר השיגור. הטיסה הספציפית הזו זכתה לסיקור תקשורתי נרחב במיוחד משום שעל סיפון המעבורת הייתה אזרחית, מורה שהתכוונה להעביר שיעור מהחלל. בניגוד למצופה, ועדת החקירה עשתה המון בעיות לנאס"א, וזאת בגלל אחד החברים, הפיזיקאי הנודע ריצ'ארד פיינמן. מסקנות הוועדה לא היו קלות לנאס"א והטילו עליה את האחריות לאסון, אבל פיינמן לא הסתפק בכך ודרש להוסיף נספח אישי בו הוא מפרט את דעתו הביקורתית על נאס"א. פיינמן התרעם במיוחד על כך שראשי נאס"א טענו שההסתברות לאסון בטיסה בודדת היא 1 ל-100,000 בעוד שהמהנדסים נקבו במספר 1 ל-100. נכון להיום, ניתן לומר שהמהנדסים היו קרובים למה שקרה בפועל: 2 אסונות מתוך 131 טיסות. ההערכה של ההנהלה הייתה מופרכת לחלוטין, או כמו שפיינמן אמר:

It would appear that, for whatever purpose, be it for internal or external consumption, the management of NASA exaggerates the reliability of its product, to the point of fantasy
נראה שמסיבה כלשהי, בין אם היא נועדה למטרות פרסום פנימיות או חיצוניות, הנהלת נאס"א מגזימה בדיווח אודות אמינות המעבורת, עד כדי כך שההערכה מגיעה לכדי פנטזיה



עוד על אסון הצ'לנג'ר: ריצ'ארד פיינמן ואסון הצ'לנג'ר, על החשיבות של חקירת "כמעט תאונה"

יום חמישי, 12 בפברואר 2009

אוטיזם וחיסונים

בית משפט מיוחד בארצות הברית נדרש להכריע אם חיסון גרם להופעת אוטיזם אצל שלושה ילדים. ההחלטה של בית המשפט הייתה שלא נמצא קשר ישיר בין אוטיזם לחיסונים. המשמעות של פסק הדין היא שהמשפחות לא יקבלו פיצוי כספי. ראשית אני רוצה להעיר שאני לא חושב שבית משפט צריך לפסוק בנושאים כאלו. הייתי מעדיף לראות ועדה ציבורית שמורכבת מרופאים מומחים, אנשי מדע, נבחרי ציבור, שופטים ואזרחים מהשורה דנה בנושאים עדינים כאלו. לדעתי ועדה כזו יכולה לזכות בתמיכה ציבורית רחבה יותר ואף להגיע לחקר האמת באופן טוב יותר.

אוטיזם הוא שם כולל לשלל תופעות שמופיעות בדרך כלל אחרי גיל שנה. לא קל למשפחה להתמודד עם טיפול בילד שלוקה באוטיזם ולבי עם אותן משפחות. יש לומר שחיפוש האשם בחיסונים הוא תופעה נפוצה למדי בעולם המערבי וגם בישראל. לכך תורמים כמה גורמים: הצורך הפסיכולוגי של בני המשפחה להבין את הגורם לאוטיזם, הופעה ראשונה של סימני האוטיזם בתקופת החיסונים ועלייה חדה במקרי האוטיזם בעשרות השנים האחרונות. עם זאת, כדאי לזכור ששיטות אבחון האוטיזם השתפרו מאד, והדבר יכול להוות הסבר לעליית השכיחות.

הרפואה אכן לא יודעת להצביע על גורם חד-משמעי לאוטיזם, אבל יש ראיות רבות לכך שהגורם הוא גנטי. ייתכן שמדובר בגורם גנטי מורכב, כלומר כזה שמעורבים בו גנים רבים. אני לא רואה כיצד חיסון יכול לגרום לאוטיזם. נכון שחיסון יכול לגרום לתופעות לוואי הקשורות לחומרי החיסון, אבל בשביל להראות שהוא גורם לאוטיזם יש להוכיח קשר מובהק ביניהם, כלומר להראות שהוא מופיע בהסתברות גבוהה יותר אצל ילדים שקיבלו חיסון מאשר אצל ילדים שלא קיבלו חיסון. כמו כן יש להבין את המנגנון שבו חומרי החיסון יכולים לגרום לאוטיזם. בשני אספקטים אלו אין ראיות חותכות לכך שחיסונים גורמים לאוטיזם.

כדאי גם להזכיר את חשיבות החיסונים במניעת מחלות קשות שההתמודדות איתן עלולה להיות אפילו קשה יותר מאשר ההתמודדות עם אוטיזם. מסיבה זו חיסנתי את ילדי בכל החיסונים המומלצים על ידי משרד הבריאות.