יום שישי, 26 באוגוסט 2011

צירופי מקרים

לא מזמן סיפרתי לילדים שלי על חבר ילדות ועל כמה הרפתקאות שהיו לי איתו יחד. כמה ימים אחר כך קיבלתי מייל מאותו חבר אחרי שלא ראיתי אותו בערך 25 שנה. אני עוד לא יודע איך הוא מצא אותי, אבל אני חייב להודות שהתרגשתי, גם מהמייל וגם מצירוף המקרים.

באותו שבוע התעוררתי בוקר אחד לאחר שחלמתי חלום מוזר שבו הופיע עמית מעבודה קודמת שלי. בערב של אותו יום התקשר אלי האיש, אחרי שלא דיברנו כמה שנים, ובפיו בקשה מוזרה. מרוב תדהמה בקושי יכולתי לדבר. צריך להוסיף שהאיש מעולם לא התקשר אלי קודם לכן, ולמען האמת אנחנו בכלל לא היינו מיודדים.

אלו הם שני צירופי מקרים שנראו לי מדהימים אז ועדיין מדהימים אותי היום. אבל אם אני חושב לעומק אז אולי אין צורך להתלהב כל כך. אני הרי מספר לילדים שלי סיפורים בכל יום כמעט - בחלקם מופיעות דמויות היסטוריות, חלקם סיפורים דמיוניים וחלקם עוסקים במכרים שלי. לא מן הנמנע שמדי פעם ייווצר קשר מחודש עם אחד מאותם חברים ותיקים שלי, ולא מן הנמנע שלפחות פעם אחת זה יקרה זמן קצר אחרי שאני נזכר בו ומספר עליו. בואו נגיד שאם המלכה אליזבת הייתה מתקשרת אלי בדיוק כשסיפרתי לילדים על בית המלוכה האנגלי הייתי אמור להיות קצת יותר מופתע.

ומה לגבי החלום? בכל לילה אנו חולמים כמה חלומות. אני בדרך כלל זוכר באופן קלוש חלום אחד או שניים במשך אותו יום ואז שוכח. החלום ההוא נחרט בזכרוני רק מפני שבערב מושא החלום התקשר אלי. הגיוני שאירוע כזה יקרה פעם בכמה זמן, גם כשמדובר באדם שאני לא נמצא איתו בקשר.

אני אוהב לשמוע על צירופי מקרים וכשקורה לי צירוף מקרים מעניין אני זוכר אותו לזמן רב. אני חושב שרבים מאתנו נוטים לזכור את צירופי המקרים בגלל החן שבהם, ולא זוכרים את המקרים הרבים מאוד מאוד שבהם צירופי מקרים לא התרחשו.

קשה למצוא דרך הסתברותית מדויקת שבעזרתה ניתן יהיה לקבוע מהו צירוף מקרים אמיתי שהסיכוי להתרחשותו הוא אכן אפסי. כבר היה מי שקבע, ספק בהומור, כי כל אדם צפוי לחוות נס פעם בחודש. הקביעה הזו קרויה חוק ליטלווד והיא מבוססת על החישוב הבא: נניח שההסתברות להתרחשותו של נס היא אחד למיליון; אם אדם ערני לסובב אותו במשך 10 שעות ביממה, אז בחודש יש לו כמיליון שניות של ערנות; לכן הגיוני שהוא יחווה נס בערך פעם בחודש. אני לא נכנס פה לחישובי הסתברות מדויקים משום שהחוק הזה לא נועד להיות מדויק, אבל הרעיון מובן: הגיוני שיקרו לנו כמה צירופי מקרים מדי שנה.

ולמרות כל זאת, אני נהנה להיזכר בשני צירופי המקרים שקרו לי באופן אישי לא מזמן, ולמי שמעוניין לקרוא על כמה צירופי מקרים היסטוריים מדהימים במיוחד אני ממליץ על הרשימה צירוף מקרים: תעלומה או עניין של הסתברות מתוך הבלוג רשימות מן התיבה הלבנה של יהודה בלו.

10 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

נחמד :-)
עוד משהו- אל תחשוב רק על המקרה הפרטי שלך, אלא תחשוב גם על מיליוני הסיפורים שהורים אחרים מספרים לילדיהם בכל ערב, ולא קורה שום דבר.
מזכיר קצת את כדור הגולף שחייב ליפול על אחד מאניצי הדשא, ומישהו משתומם- "זה מדהים, איך מכל העלים הוא נפל דווקא על העלה הזה ולא על עלה אחר?"

אריה מלמד-כץ אמר/ה...

אני מסכים בהחלט.

דיגו אמר/ה...

גם מסאג' מסויים (אם במודע או לא) לעובדות כדי שיתאימו לא מזיק...

http://www.snopes.com/history/american/lincoln-kennedy.asp

אורן פרבר אמר/ה...

לדעתי הדיבורים על הסתברויות, עם כל הכבוד, הם רציונליזיה שאנחנו עושים באופן פבלובי על מנת ל'לגונן על עצמנו'
לגונן ממה? מפני ההכרה שהממשות הרבה יותר עמוקה מהידע המדעי-רציונאלי שיש לנו. הבריחה ל'הסתברויות' כביכול משחררת אותנו מהתמודדות עם כך שלחיים יש משמעות ותכלית שלא ניתן להביעה ברדוקציה לחומר ואנרגיה הנקלטים בחושים ובמנגנון של סיבתיות. הפסיכיאטר קארל יונג הגיע להבנה הזו בערוב חייו וקרא לה 'סינכרוניות'. הוא מביא דוגמאות מאלפות לכך, שמזכירות את מה שקרה לך.

אריה מלמד-כץ אמר/ה...

אורן, אני מסכים שאין כלים הסתברותיים מדויקים לבחון את שאלת המקריות של האירועים. אני גם מסכים שפיזיקה ומדע אינם חזית הכל (וכבר כתבתי על כך בעבר), ויש תופעות רבות, בעיקר בתחום הנפשי והרגשי, שאנו לא יכולים להסביר אותן בשיטות מדעיות, ואולי נתקשה לעשות זאת גם אם מדע המוח יתפתח עוד.

מצד שני, התחושה שלי היא שתאוריות אלטרנטיביות המקשרות בין העולם הנפשי לעולם הממשי ללא מעבר דרך חוקים מדעיים אינן ביקורתיות די הצורך כלפי עצמן.
האם, למשל, יש דרך לבחון את תקפותה של תאוריית הסינכרוניות? מהם הכלים שבהם ישתמש חוקר שירצה לעבוד על תאוריה זו על מנת לבחון אותה ואולי לשפר אותה?

אורן פרבר אמר/ה...

אריה, להבנתי, קיימות דרכים שונות לחקור ולהבין את הממשות. אחת מהן היא הדרך המדעית שהיא אחד מהישגי הרוח העצומים של האנושות. המדע מבוסס על שימוש בנתוני החושים והפעלת הגיון שיטתי. אבל האנושות גם "פיתחה" דרכים סובייקיביות המבוססות על התבוננות עקבית ומעמיקה פנימה - שיטות שטופחו במסגרות הדתיות אך לא רק שם. אין לבלבל זאת עם "רגשות", "דמיון" וכו'. על כן, יש סוג של אמיתות שאדם יכול לדעת בוודאות גמורה, אבל אינו יכול 'לשכנע' אחרים כי מה שהשיג באופן אינהרנטי אינו מבוסס על חושים והגיון. אפשר אולי לקרוא לזה מפגש עם ה'על -מודע' (בניגות לתת מודע של הפסיכולוגיה). באופן מפתיע המסקנות שהגיעו אליהן בתרבויות וזמנים שונים דומות להפליא מה שמעיד על כך שמדובר באמיתות אובייקטיביות. הניסיונות לערבב את המדע המקובל עם 'מדע ההתבוננות' הם שעטנז מגוחך שלעיתים מקורו בשרלטנות לשמה.

אנונימי אמר/ה...

אורן, לדעתי המצב הפוך. הבריחה מהרציונליות ומהמדע אל העל טבעי נובעת מהצורך להתגונן מפני ההכרה שלחיים אין כל משמעות ותכלית. הפחד העצום מהגילוי הזה הוא חלק חשוב בצורך של אנשים להמציא סיפורים שונים ומשונים.

אנונימי אמר/ה...

ומה הסיכוי שחבר אחר שניסה ליצור איתך קשר בעבר (לפני 6 שנים) באופן די קבוע ורציף לאורך 9 חודשים ולא נענה ו/או נופנף כלאחר יד - ינסה שוב ליצור איתך קשר? גבוה, כי הוא ניסה כל-כך בעבר אז הוא ינסה שוב? נמוך, כי הוא לא רוצה להפגע שוב?

אריה מלמד-כץ אמר/ה...

לאנונימי שלום,
אני מקווה שאתה לא מדבר עלי ולא אני הייתי זה שהתעלם מחבר שפנה אלי. אבל אם אני הוא האיש, אז זה המקום לבקש סליחה.

Unknown אמר/ה...

בעיניי האופן הזה להתמודד עם נושא צרופי המקרים מצריך זהירות. ריקון אוטומטי של צירופי המקרים חותר שלא בכוונה תחת העקרונות של חקירה אמפירית.

השאלה היא לא "כמה אני צריך להיות מופתע". זו שאלה חסרת משמעות. השאלה צריכה להיות "בדיעבד, בהינתן מה שקרה, מה ההסתברות שהיה קשר סיבתי בין המקרים שרלוונטי לסיבה שגרמה לי לקשר בהם ביניהם (למשל מה ההסתברות שהיה בפרק הזמן הרלוונטי משהו שקשור לחבר הזה, שהכניס לך לראש את הרעיון לספר עליו, וגם הביא אותו ליצור קשר).
הדרך לענות לשאלה כזו היא נוסחת בייס ומניפולציות עליה. אתה חייב לדעת שלושה דברים: מה הייתה מלכתחילה ההסתברות שיקרה משהו שקשור סיבתית גם לסיפורים שלך וגם ללו"ז שלך חבר שלך ( אני מודע לבעייתיות של ההגדרה הזו; אני קצת מרמה כי גם ככה יוצא לי ארוך); מה ההסתברות, בהינתן גורם מקשר כזה, לאירוע שקרה בפועל; ומה ההסתברות האפריורית של האירוע בלי הגורם המקשר הזה