יום שישי, 6 בנובמבר 2009

איך להתמודד עם טיפת חלב

היום בבוקר קראתי באתר של ynet מאמר מעניין מסיינטיפיק אמריקן. במאמר נטען שיש מקומות בעולם שבהם התינוקות לא זוחלים, אלא צמודים להורים עד שהם לומדים לעמוד וללכת. הסיבה לכך היא שבבתים בהם אין רצפה נקייה מסוכן להשאיר את התינוקות על הבטן בשלב שהם עדיין מכניסים הכול לפה. המסקנה היא שההוראה ללמד את הילדים לזחול, כלומר להניח אותם על הבטן, חדשה יחסית, והיא התפתחה כנראה במקביל לנוהג לרצף את הבתים ולשמור על רצפה נקייה.

אנחנו דווקא הקפדנו להניח את הילדים על הבטן (במיטה המוגנת או תחת השגחה), אבל כל אחד התפתח בקצב אחר ובדרך אחרת. למשל, הילד השלישי, שקד, כמעט שלא זחל. הוא עבר ישר מזחילה בסגנון של זחל לעמידה. אחד הקשיים של ההורים הוא ההתמודדות עם קצב ההתפתחות האישי של כל ילד, והנטייה של הסביבה להשוות בין היכולת של ילדים באותו גיל רק מחמירה את המצב ויוצרת תחרות מיותרת. בהקשר זה אני זוכר את הביקורים בטיפת חלב כחווייה בהחלט לא נעימה.

זכור לי היטב ביקור אחד ספציפי בטיפת חלב. האמא שהייתה בתור לפנינו נעה כל הזמן בעצבנות. כשהיא נכנסה לאחות הבנתי את הסיבה. הדלת נשארה פתוחה ושמעתי את השיחה:

האמא: עשיתי משהו נורא!
האחות: בואי נשמע.
האמא: אני כל כך מתביישת בעצמי.
האחות: דברי! אין לי את כל היום בשבילך.
האמא: לא שמתי אותה על הבטן.
האחות: אף פעם?
האמא: אף פעם.
האחות: איך יכולת?
האמא: לא יודעת מה קרה לי. פשוט שכחתי.

בשלב זה האחות רשמה משהו בתיק האישי של התינוקת ואילו האמא יצאה משם עם התינוקת בריצה. רציתי להגיד לה שזה לא נורא והיא יכולה לשים את התינוקת על הבטן עכשיו, אבל היא מיררה בבכי ולא היה עם מי לדבר. אשתי סימנה לי שאנחנו הבאים בתור.

האחות: טוב. בואו נראה מה הוא יודע לעשות.
אני: הוא התקדם מאוד מאז הביקור האחרון ולמד לעשות הרבה דברים חדשים.
האחות: את זה נבדוק מיד. הוא יודע להחזיק בכדור?
אני: עוד לא נתנו לו כדור.
האחות: אז אתה אומר שהוא לא יודע להחזיק בכדור.
אני: בינתיים לא.
האחות: אני מבינה.

האחות סימנה בתיק האישי שהוא לא יודע להחזיק כדור. ביתר השאלות הצלחנו טוב יותר, אבל התחושה שם בחדר נשארה לא טובה. אשתי אמנם לא בכתה, אבל הייתה עצובה כל היום. למחרת הצלחתי ללמד את התינוק להחזיק בכדור והשלווה חזרה לביתנו. עם הזמן למדנו לא להתייחס יותר מדי לדרישות הלוחצות של האחיות והרופאים בטיפת חלב ולהמשיך בדרך שלנו. מהסטטיסטיקה המועטה שיש לי, מתוך עשרה רופאים ואחיות שפגשנו בטיפת חלב רק אחות אחת הייתה באמת עלא כייפאק. עם היתר למדנו להתמודד בעזרת שיחות עידוד וצחוקים. הומור תמיד יכול לעזור בשעה לחוצה...

מראש, הגישה שלנו הייתה לתת גירויים לילדים, כך שכל הזמן יתקדמו. מהר מאוד הבנו שגירויים אמנם חשובים, אבל את זה הילדים יכולים להשיג גם לבד, מהעולם הסובב אותם. יותר חשובה נוכחות רבה של ההורים והמון סבלנות. בסופו של דבר, כל ילד מתקדם בקצב אחר ולכל אחד יש כישורים אחרים. תפקידנו לעזור להם לגלות אותם ולהיות שם על מנת לתמוך כשצריך.

4 תגובות:

אלעד טורצ'ין אמר/ה...

אני גם בעד לתת גירויים לילדים ולפתח את הסקרנות שלהם...

Ehoud אמר/ה...

לבת שלי למשל נתנו כוס בטיפת חלב, כיוון שטרם נתנו לה לנסות לשתות מכוס היא פשוט זרקה אותה על הרצפה ונכשלנו בניסוי והוזמנו למועד ב'.

הדרך ה"נכונה" היא להכיר את השאלות לבחינה בטיפת חלב ולהכין מראש את תינוקך (במו קוף או כלב מאולף). הבעייתיות של טיפת חלב מתבטאת בחשיבה דוגמית אבל אני סבור שהתפיסה הזו פסה מין העולם. המצחיק/עצוב ברפואה היא כיצד הזרמים והתפיסות משתנים כל כמה זמן, כן להניק לא להניק וכו וכו וכו

אריה מלמד-כץ אמר/ה...

LOL, האמת שגם אותנו הזמינו למועד ב' אחרי שהילד לא ידע להחזיק כדור, אבל פשוט הברזנו...

dugmanegdit אמר/ה...

אני חושב שמעבר לעניין החיסונים שניתנים עדיין בטיפת חלב (מדוע לא בקופות החולים) אין שום טעם להקשיב לקשקשת שלהם. אנחנו העזנו ברוב חוצפתנו לתת לילד לאכול אוכל מוצק בגיל 4 חודשים (אז ההמלצה היתה מגיל 6 חודשים ומעלה) ציפצפנו על ההמלצות לגבי מוצרי חלב, בשר ודגים וככלל - החלטנו מה עדיף לבננו על סמך קריאה עם יותר מקורטוב ספקנות בהמלצות מחקרים וכו' יחד עם הרבה הגיון. הרעיון הזה, שתהיה איזה אחות שתלמד את הילידים המפגרים מה צריך לעשות עם הילדים שלהם הוא עוד שריד לצורת חשיבה ומשטר שראוי שיעברו מן העולם!