יום שבת, 6 במרץ 2010

אלימות נגד נשים וחינוך

התוודעתי לאחרונה לשני בלוגים מעניינים שעוסקים באלימות נגד נשים. האחד הוא הבלוג של ענת גור, פסיכולוגית שמטפלת בנשים שנפגעו מאלימות, והשני הוא בלוג מרגש ביותר של אישה שנפגעה מאלימות קשה - החיים שאחרי האלימות המתמשכת (עדכון: נכון לאוגוסט 2017 הקישור לבלוג שבור).

לא קל לקרוא את העדות האישית הזו ולהתוודע לכל הסבל שהיא עברה במשך שנים ארוכות של אלימות קשה שהופנתה כלפיה על ידי גברים רבים, אבל מעודד לדעת שהיא מצליחה איכשהו להתמודד ולכתוב על כך. אני מבין עד כמה שזה קשה.

אלימות נגד נשים היא אחד הצדדים המכוערים של החברה ואני מתקשה להבין מאיפה זה מגיע. נראה לי שקיבלתי חינוך נאיבי ותמיד חשבתי שגבר צריך להיות ג'נטלמן ותפקידו להגן על נשים בכלל ועל האישה שלצידו בפרט. אולי זו הסיבה לכך שאני מזדעזע בכל פעם מחדש כשאני קורא על מקרים של אלימות נגד נשים בכלל ואלימות מינית בפרט.

אז מאיפה זה מגיע? קשה לומר. אין ראיות חד-משמעיות לכך שאלימות נובעת מסיבות ביוכימיות או גנטיות. כך למשל, אין ראיות לקשר ישיר בין רמת הטסטוסטרון לבין נטייה לאלימות. אלימות כלפי נשים שיש עמן היכרות מוקדמת, שזה המקרה הרווח, מוזרה עוד יותר. ההגיון אומר שדווקא במקרים כאלו אמורה להופיע מידה רבה יותר של חיבה ובוודאי שלא אלימות.

אני משתכנע יותר ויותר שנטייה לאלימות נוצרת במהלך החיים, עקב סיבות חברתיות, ושהיתר לפגוע בנשים גם הוא היתר חברתי. למיטב הבנתי יש סיכוי גבוה יותר שילדים אשר חוו אלימות או ראו אלימות בבית יהפכו לאלימים בבגרותם. במקביל לכך, ירידת המעורבות של ההורים בחיי הילדים, עקב עומס עבודה למשל, פותחת פתח רחב יותר להשפעה חברתית.

אני סבור שהפתרון צריך להגיע מכיוון של חינוך, ומלבד טיפול פרטני ורגיש באלו שנפגעו מאלימות, יש מקום לחשוב עוד על שילוב תכנים במערכת החינוך. אני יודע שנעשים מאמצים, אבל לא נראה לי שיש הצלחה, ולדעתי הדבר נובע מכך שכיום תלמידים פחות קשובים למסרים שמועברים אליהם על ידי המערכת. אני חושב שבימינו אין ברירה אלא לחפש דרכים יצירתיות להגיע אליהם. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בתחום אחר - חינוך מדעי (על כך בפוסט המשימה: לעניין את התלמיד).

לפני כמה ימים נתקלתי בסרטון שהפיק יעקב דניאל, חבר שלי מימי בית הספר. זמן רב לא ראיתי אותו ולא הייתי מעודכן לגבי הפעילויות שלו. ידעתי שהוא עזב את התחום שלמד - אלקטרוניקה - ופנה לתחום שאהב - תיאטרון - אבל מעולם לא צפיתי בהופעות שלו. הסרטון ביוטיוב היווה הזדמנות מצוינת עבורי להתעדכן ולהתרשם. ומה הקשר לפוסט הנוכחי? ובכן, יעקב עוסק בתיאטרון פלייבק שבו הצופים מספרים על אירוע מחייהם והשחקנים משחקים אותו. סיטואציה כזו מעבירה בצורה חזקה את מה שהתרחש מזמן ולפי תגובות הצופים נראה שהיא מותירה רושם עמוק. ואני שואל את עצמי: למה לא לשלב תיאטרון פלייבק, ורעיונות דומים, בחינוך בכלל, ובחינוך למניעת אלימות נגד נשים בפרט.



8 תגובות:

אלעד טורצ'ין אמר/ה...

למרות שלא קשור באופן ישיר למדע,
בכל זאת אני, שמח שהעלת את הפוסט הזה, ואני מאוד מתחבר אליו.
א. אני חושב שזה נושא שצריך חשיפה גדולה יותר, וזה אכן נושא רציני וכאוב.
ב. המגמה השנייה שלי בנוסף לביולוגיה, זו מגמת תיאטרון, וזה מפני שאני מאוד אוהב את המקצוע, ומתחבר לזה.
אני חושב שאקו פלייבק עושים עבודה נפלאה! 

אריה מלמד-כץ אמר/ה...

כן, אני מרשה לעצמי לגלוש לנושאים שחשובים לי ומעניינים אותי.

ללמוד תיאטרון זה משהו נהדר (חבל שלא הייתה לי אפשרות בבית הספר). גם אם תחליט שלא להיות שחקן מקצועי תוכל תמיד להשתמש ביכולת הזו כשתצטרך לתת הרצאה, להציג מצגת ואפילו לעבור ראיון קבלה לעבודה. חבל שלא מחייבים את כולם ללמוד לפחות רטוריקה.

Unknown אמר/ה...

אלימות נגד נשים היא פשוט פן נוסף של חברה אלימה. האלימות מופנת כלפי החלש במקרה זה נשים. חברה כוחנית ללא תרבות או מסורת חשופה לכוחניות. איך מתמודדים עם התופעה? הלוואי שהייתי יודע, אבל חינוך נראה כאחת האפשרויות היותר מבטיחות. אני מאחל לך הרבה הצלחה במשימה הקדושה שלקחת על עצמך אריה.

אריה מלמד-כץ אמר/ה...

אהוד, תודה רבה. תמיד נעים לקרוא את התגובות שלך.

whisper אמר/ה...

אריה,
קודם כל תודה.
ובקשר לתמיהה שלך לגבי אלימות חיבה וקירבה -
מדובר כאן בצורך לשלוט, מדובר כאן בנכות רגשית עמוקה, אי יכולת לאהוב וצורך עמוק לשלוט בסביבה כדי להרגיש בטחון. במקרב הטוב. כמובן שיש גם פסיכופטים.
למחשבה מעוות יש הגיון משלה.
לא יודעת אם הצלחתי לענות מעט על התהייה שלך. אבל זו התחלה של הבהרה. זה מורכב, ויש לזה תשובות.

אריה מלמד-כץ אמר/ה...

היי whisper, תודה על התגובה ובכלל על הכתיבה שלך - את כותבת יפה, ובנוסף לכך יש לך אומץ ויכולת להעלות את עולמך הפנימי על הכתב. לא בטוח שאני הייתי מסוגל.

נהניתי לקרוא את הפוסט שלך שבו הזכרת את הפוסט שלי, ולראות את נקודת המבט המיוחדת שלך.

אני מסכים אתך לגבי מה שאת אומרת על אלימות. במספר מקרים שאני מכיר קיבלתי את הרושם שהגבר בחר להפעיל אלימות בגלל שהוא היה זקוק לאיזו הוכחה של שליטה.

יכול להיות שזה קשור גם לתחושות של גברים שנמצאים בתחרות תמידית עם נשים בכלל ועם בת הזוג בפרט. הם פוחדים שהיא מוכשרת, חכמה, חברותית, מצליחה בעבודה, מרוויחה יותר וכדומה.

אולי אלימות היא בעצם הנשק של החלש, של זה שמתקשה להתמודד עם ההכרה שהאשה שניצבת מולו "שווה" לא פחות ממנו ואולי אף יותר.

לדעתי, אלו דברים שפעמים רבות ניתן לטפל בהם, למשל על ידי ייעוץ מתאים, אבל צריכה להיות הכרה של הגבר שיש לו בעיה.

whisper אמר/ה...

בהחלט, אריה, טיפול זה הפתרון. תקשורת - זו הבעיה האקוטית של האנושות, בעיית תקשורת. במקום הזה אנחנו נוגעים במה שנקרא אינטליגנציה רגשית וכישורים חברתיים.
אממה - ההכרה הזו שאתה מדבר עליה לא מספיקה, הפחד הגדול ביותר של האדם אינו הזולת אלא העצמי. ומעטים האנשים שמוכנים באמת ובתמים להפגש עם העצמי שלהם. אנשים יחריבו עמים וארצות ובלבד שלא יפגשו עם העצמי שלהם... זו הקומדיה האלוהית והטרגדיה האנושית.
אפרופו אומץ - זה אמיץ מאוד מצידך לחשוף את עצמך כקורא של החומרים האלה כאן בבלוג שלך. זה גם סוג של חשיפה של העולם הפנימי שלך. אולי לא בגוף ראשון, אבל עדיין, המון רגישות, וזה נפלא בעיני. כל אדווה שמשיקה למעגלים שהבלוג שלי יוצר היא כח, כל דיון כזה מחזק אותי מאוד, ובכלל את המטרה לדבר את הבעיה ואת הפתרון. שוב תודה, אריה, ושבת שלום :)

אמנון סלע אמר/ה...

יופי של פוסט ודיון בנושא כל כך מכוער.
יפה שאתה, אריה, מציג את המקומות שהמדע לא יודע לסייע לאדם במצוקתו.
אישית, אני מאמין שהמציאות החיצונית שחווה האדם היא השתקפות והתגשמות המציאות הפנימית שלו/שלה. (אין פה שיפוטיות. יש פה הערכה רבה).

הדרך בשינוי המציאות עוברת, לאמונתי, בשינוי האמונות העמוקות ביותר, החבויות ביותר וכלו שעטופות ברגשות עזים במיוחד.
תהליך חשיפת האמונות הישנות והחלפתן באמונות שיאפשרו מציאות חדשה היא ההזדמנות הגדולה של החיים על פני האדמה.
דוגמאות לאלימות פנימית שתגשים עצמה: מלחמה בין הרגשות לבין ההגיון, הכחשה ומיגור של רצונות אישיים, שנאה עצמית, ביזוי הכבוד העצמי.
בכל המלחמות הללו יש קורבן.
החברה יכולה לסייע לנפגע/ת לצאת מהמקום של הקורבן.
אבל, מתעוררת השאלה: מי מעוניין לשמר את המקום של הקורבן בתהליך? מי מרוויח מכך?
ייתכן שנגלה שישנם גורמים שונים שזקוקים להימצאותם של קורבנות בחברה.
ולא רק התקשורת...