בשעה טובה הסתיים טורניר הכספות של מכון ויצמן. אני מביא כאן עדכון קצר למי שמתעניין ולא נכח אתמול בטקס הכרזת התוצאות.
במקום הראשון זכתה כספת מטורונטו שבקנדה בראשות ג'וש מרטו (Josh Martow). בכספת שתי חידות - בראשונה יש להאט נפילה של מגנט דרך גליל חלול באמצעות שימוש בחוק לנץ. הפורצים צריכים להציב מסביב לגליל הזה גליל של נייר אלומיניום. המגנט מייצר זרמי ערבולת באלומיניום, שבתורם מייצרים שדה מגנטי שמאט את נפילת המגנט. בחלק השני יש לבנות רובה גאוס ולהציב אותו במקום הנכון. אף אחד לא פרץ את הכספת הקנדית והם עצמם פרצו כמעט את כל הכספות שהם ראו. בנוסף לכך, הם זכו לציונים גבוהים מהקבוצות המתחרות. בקיצור, הם בלטו במרבית הקטגוריות.
הכספת של הקבוצה הזוכה מטורונטו. רואים בתצלום את החידה הראשונה המבוססת על חוק לנץ
צופים מתרשמים מהכספת של טורונטו בתערוכת הכספות שנערכה למחרת יום התחרות
למקום השני הגיעה כספת מבית ספר אוסטרובסקי ברעננה בראשות אחינועם סורוקר. הקרב על המקום השלישי היה מאוד צמוד ושלוש קבוצות קיבלו ניקוד כמעט זהה. הוחלט להעניק להן מקום שלישי משותף. הקבוצות שזכו במקום השלישי הן קבוצה של בנות ממונטריאול, קבוצה מחמד"ע בתל אביב ותיכון הנדסאים בהרצליה.
בתואר הפורצים המצטיינים זכו הבנים מטורונטו ואחריהם תיכון אחד העם מפתח תקוה. שלוש כספות לא נפרצו - טורונטו, אוסטרליה ושדה בוקר. חביבי הקהל, כלומר הזוכים בציונים הגבוהים ביותר משאר המתחרים, הם נציגי אום אל פאחם שקיבלו ציון מקסימלי כמעט מכל הקבוצות היריבות.
ברכות לזוכים ולשאר המשתתפים.
המשפחה שלי הגיעה גם כן לתערוכה והילדים זכו להסבר מפורט על כל כספת
85% מהאנרגיה בעולם מופקת על ידי שריפת דלקי מאובנים - בעיקר נפט, פחם וגז טבעי - ויש עם זה כמה בעיות. ראשית, לשריפת נפט ופחם יש תוצרי לוואי מזהמים שגורמים לזיהום אוויר וקרקע. מהבחינה הזו, גז טבעי נקי לחלוטין, משום שתוצרי הלוואי היחידים של שריפתו הם פחמן דו-חמצני ואדי מים. פחמן דו-חמצני ואדי מים, הנפלטים בשריפה של כל חומר אורגני, ובפרט דלקי מאובנים, אינם יוצרים זיהום אוויר, אך הם מהווים גזי חממה מרכזיים המשפיעים על עוצמת אפקט החממה. עליית ריכוז הפחמן הדו-חמצני באוויר נחשבת כגורם עיקרי להתחממות פני כדור הארץ במהלך המאה ה-20. בנוסף לכך, דלקי המאובנים הם משאב מתכלה ועל כן התבססות כמעט מוחלטת עליהם עלולה ליצור בעיה כשהמלאי שלהם יקטן. ובאותו הקשר - התלות בהם כמקור דלק עיקרי יוצרת תלות במדינות שמספקות אותם, ותלות אנרגטית כזו היא מצב לא בריא למדינה, במיוחד למדינה כמו ישראל שהיא מבודדת למדי.
אני משער שבמהלך המאה ה-21 יגבר כוחם של פתרונות אנרגיה חלופית, כמו אנרגיה הידרואלקטרית, אנרגיית רוח ואנרגיית שמש, אבל צריך לזכור שלדלקים מאובנים יש שני יתרונות עיקריים שעדיין ישאירו אותם בתמונה, גם אם חלקם היחסי יקטן. היתרון הראשון הוא צפיפות אנרגיה גדולה, או במילים אחרות - תחנות הכוח ששורפות דלקי מאובנים קטנות יחסית. היתרון השני הוא מחיר נמוך יחסית לשיטות אחרות, אבל ייתכן שהמצב ישתנה, או לפחות יתרחשו תנודות גדולות במחיר. ראינו את זה במחירי הנפט במהלך העשור הראשון של המאה ה-21.
מצד שני, הלחץ הפוליטי שנוצר באירופה ובמקומות נוספים, כולל ארצות הברית, יביא לחיפוש פתרונות ידידותיים יותר לסביבה, גם בכל הקשור לשריפת דלקי מאובנים. אוקסידלק הוא רעיון כזה, ויישום רחב שלו ברחבי העולם יכול להקטין באופן ניכר את זיהום האוויר. חלק גדול מהמזהמים הנפלטים כתוצאה מבעירת דלקי מאובנים מכילים חנקן. החנקן נמצא באוויר בכמות גדולה (כ-78% מנפח האוויר), אבל הוא לא דרוש לבעירה. לכן, שימוש בחמצן בלבד בתהליך שריפת הדלק יכול להוריד את זיהום האוויר לרמה נמוכה. בשיטת אוקסידלק מפרידים את האוויר לחנקן וחמצן (החמצן מהווה כ-21% מנפח האוויר), ומשתמשים רק בחמצן בתהליך הבעירה. התוצרים שנפלטים לאוויר הם בעיקר אדי מים ופחמן דו-חמצני, וכאמור, שני אלו אינם מהווים זיהום אוויר. הבעיה העיקרית היא שתהליך ההפרדה בין חנקן לחמצן הוא בעצמו תהליך זולל אנרגיה, וזה מקטין את היעילות הכוללת של תחנה שעובדת בשיטת אוקסידלק. בעיה נוספת היא ייצורם של מזהמים שלא מכילים חנקן, כמו גופרית דו-חמצנית, שאותם צריך לסלק לאחר שריפת הדלק.
המבנה הכללי של תחנת הכוח הגרמנית Schwarze Pumpe, הראשונה בעולם שעובדת בשיטת אוקסידלק. האוויר מופרד לחמצן וחנקן, והפחם נשרף בעזרת חמצן נקי שמוזרם לתא הבעירה. השריפה נועדה לחימום מים והפיכתם לקיטור, וזאת לטובת התעשייה המקומית. גז הפליטה עובר סינון להרחקת מזהמים, והפחמן הדו-חמצני הנותר אמור להידחס עד שיהפוך לנוזל. הנוזל יוטמן מתחת לפני הקרקע.
אם רוצים לעשות את זה כמו שצריך, רצוי שלא לפלוט את הפחמן הדו-חמצני לאוויר על מנת שלא להגביר את אפקט החממה. ניתן לאסוף את הגז הזה ולהעביר אותו לתעשייה שזקוקה לו או להזרים אותו לחוות לגידול אצות שמהם יפיקו אחר כך ביודלק. האצות, כמו צמחים ירוקים אחרים, משתמשות בפחמן דו-חמצני בתהליך הפוטוסינתזה (הטמעה). אפשרות אחרת היא לאסוף את הפחמן הדו-חמצני, לדחוס אותו עד שיהפוך לנוזל ולקבור אותו מתחת לפני האדמה. זאת הייתה התוכנית בעת הקמת תחנת הכוח הראשונה בעולם שפועלת בשיטת אוקסידלק - שוורצה פומפה (Schwarze Pumpe) שבגרמניה. מדובר בתחנה בעלת הספק של 30 מגה ואט ששורפת פחם ומייצרת קיטור לשימוש התעשייה המקומית. התחנה הוקמה בשנים האחרונות ועובדת בצורה טובה, חוץ מבעיה אחת - נכון להיום הם לא מטמינים מתחת לפני האדמה את הפחמן הדו-חמצני שנאסף. לכן, מרבית הפחמן הדו-חמצני בכל זאת נפלט לאטמוספרה, וייקח זמן עד שיימצא הפתרון הביורוקרטי שיאפשר הטמנת פחמן דו-חמצני נוזלי במקומות המתאימים. חבל.
תחנת הכוח Schwarze Pumpe. שריפת הפחם בעזרת חמצן וללא חנקן מתבצעת במבנה (1) והרחקת מזהמים כמו גופרית דו-חמצנית מתבצעת במבנה (2). במבנה (3) עוברים אדי המים עיבוי והפחמן הדו-חמצני אמור להידחס על מנת שיהפוך לנוזל שאותו ניתן יהיה להטמין מתחת לפני הקרקע.
מקורות לתמונות: חברת האנרגיה השבדית Vattenfall שמפעילה את תחנת הכוח Schwarze Pumpe.
התוודעתי לאחרונה לשני בלוגים מעניינים שעוסקים באלימות נגד נשים. האחד הוא הבלוג של ענת גור, פסיכולוגית שמטפלת בנשים שנפגעו מאלימות, והשני הוא בלוג מרגש ביותר של אישה שנפגעה מאלימות קשה - החיים שאחרי האלימות המתמשכת (עדכון: נכון לאוגוסט 2017 הקישור לבלוג שבור).
לא קל לקרוא את העדות האישית הזו ולהתוודע לכל הסבל שהיא עברה במשך שנים ארוכות של אלימות קשה שהופנתה כלפיה על ידי גברים רבים, אבל מעודד לדעת שהיא מצליחה איכשהו להתמודד ולכתוב על כך. אני מבין עד כמה שזה קשה.
בגיליון החדש של גליליאו (מרץ 2009) מופיע מאמר מעניין של ד"ר אבי ארבל הדן בנושא הומוסקסואליות בקרב בעלי חיים. ארבל מלווה את המאמר בשלל דוגמאות ומראה שהתופעה נפוצה יותר ממש שאולי חושבים. במשפט מפתח בכתבה אומר ארבל:
נמצאו מינים אחדים שבקרבם רק קשר זוגי הומוסקסואלי הוא קבוע ואילו הקשרים ההטרוסקסואליים הם בעלי אופי זמני וחולף!
כתבה מרתקת ומומלצת.
יש לומר שלא מרבים ללמד את הנושא הזה שיש לו חשיבות לגבי התנהגות בעלי חיים, ואם אני זוכר נכון באופן אישי מצאתי אזכור מפורש של הומוסקסואליות בקרב בעלי חיים רק בספר אחד שקראתי לפני שנים ושמו נשתכח ממני. אני מתאר לעצמי שהדבר נובע מהחשש שהתנהגות שכזו בטבע תיתן לגיטימציה להתנהגות הומוסקסואלית בקרב בני אדם. בתור אחד שלא רואה בהומוסקסואליות סטייה כלשהי אלא נטייה טבעית אצל אנשים רבים הגישה הזו נראית לי מגוחכת.
כפי שמזכיר אבי ארבל במאמר גם אצל כלבים קיימת הומוסקסואליות. כשגרתי בתל אביב הייתי יוצא הרבה עם הכלב שלי, שאקי, להסתובב בשכונה ויצא לי להכיר כלבים בעלי נטיות רבות ושונות. היו זכרים שהעדיפו נקבות, היו כאלו שהתעניינו רק בזכרים והיו כאלו שגם וגם. היו גם נקבות שנטלו את תפקיד הזכר, ובאינטרנט מצאתי לא מזמן שיש אפילו כלבים שמחפשים חתולים.
מעניין לא פחות להתבונן בבעלי הכלבים. פעם אחת יצאתי מהדירה, ירדתי במדרגות, ובכניסה לבניין עמד כלב קטן, קשור ברצועה, שמיד ניסה לטפס על הכלב שלי. "תעזוב אותה", אמרה בעלת הכלב לכלב שלה. היא הייתה לבושה בהידור ודיברה במבטא אירופאי מיושן. "זה לא היא, זה הוא", אמרתי לה בחיוך, אך היא התעלמה ממני ומשכה בכוח את הכלב שלה שהיה מרוכז מאוד במשימתו. "אל תתעסק יותר עם כלבות רחוב", שמעתי אותה מפטירה לעברו כשהתרחקו מעט. "זה לא היא, זה הוא", צעקתי אליה מרחוק בכעס, אבל היא התעלמה שוב. ועל כן אני יוצא כעת בפנייה נרגשת לבעלי הכלבים: אנא, הכירו בנטיות של הכלבים שלכם!
רעידת האדמה שהתרחשה הבוקר בצ'ילה היא אחת החזקות בהיסטוריה המתועדת של רעידות האדמה. עוצמתה עומדת על 8.8, מה שמציב אותה במקום השישי. המפה הבאה, שנלקחה מאתר USGS, מציגה את 14 הרעשים החזקים מאז 1900, ללא רעידת האדמה של צ'ילה מהיום.
14 רעידות האדמה החזקות ביותר מאז 1900
הרעש החזק בהיסטוריה המתועדת (עוצמה של 9.5), שמסומן במספר 1, התרחש גם הוא בצ'ילה, בשנת 1960. הוא גרם למותם של 1,655 אנשים. הנזק קשור כמובן לעוצמה, אך הוא תלוי בגורמים נוספים, כמו עומק מוקד הרעש, המרחק בין האפיצנטר למרכזי האוכלוסין ואיכות הבנייה (עוד על כך בפוסט על רעידת האדמה בהאיטי). לזה צריך להוסיף שכאשר רעידת האדמה מתרחשת בים, כמו רעידת האדמה הנוכחית בצ'ילה, הסכנה העיקרית היא גלי צונאמי אדירים שיכולים לשטוף חופים גם במרחק של אלפי קילומטרים. כך למשל, מספר ההרוגים ברעידת האדמה השלישית בעוצמתה, שהתרחשה בדצמבר 2004 ליד חופי סומטרה, היה גדול במיוחד (כ-200,000 איש) בגלל גל הצונאמי האדיר שנוצר.
פרט בולט במפה הוא מיקומן של כל רעידות האדמה החזקות - בשולי האוקיינוס השקט, לאורך הקו הקרוי טבעת האש. זה לא במקרה. באופן כללי, האוקיינוס השקט נמצא בתהליך של סגירה, כלומר שוליו שוקעים אט-אט תחת היבשות שמסביבו. האזורים הללו שבהם לוח טקטוני אחד נע לעבר לוח אחר ושוקע מתחתיו נקראים אזורי הפחתה והם מהווים אזורים מועדים לרעידות אדמה.
בצ'ילה מתקיים מצב מיוחד. בדרום המדינה קיים צומת משולש (triple junction): שני לוחות ימיים, לוח נסקה והלוח האנטארקטי, מתרחקים זה מזה, ושניהם שוקעים מתחת ללוח הדרום-אמריקאי היבשתי. זה מקרה נדיר שבו רכס מרכז-אוקייני, רכס ההרים הנוצר מתחת לים בעת התרחקות שני לוחות זה מזה, שוקע בעצמו מתחת ללוח אחר. צומת משולש מסוג זה, שאין כמוהו בשום מקום אחר בעולם, מהווה מוקד לרעידות אדמה חזקות. גם אזור מרכז צ'ילה, שמצפון לצומת, מועד לרעידות אדמה בעוצמה גבוהה. שם מתנגש לוח נסקה במהירות גבוהה יחסית (כ-8 ס"מ לשנה) בלוח היבשתי של דרום אמריקה, והאנרגיה המצטברת כתוצאה מההתנגשות המתמדת משתחררת מדי כמה שנים בצורת רעידת אדמה. רעידת האדמה של 1960 ורעידת האדמה הנוכחית התרחשו שתיהן במרכז צ'ילה.
לא רחוק מאתנו, באפריקה, נמצא צומת משולש מסוג אחר. במשולש אפאר, המהווה את נקודת המפגש בין אתיופיה, אריתריאה, ג'יבוטי וסומליה, קיים מפגש בין שלושה רכסים, כלומר קווים שלאורכם הלוחות מתרחקים זה מזה. אחד מהם נמצא בים סוף, השני במפרץ עדן והשלישי הוא החלק האפריקאי של השבר הסורי-אפריקאי, שיגרום בסופו של דבר לחציית יבשת אפריקה לשני חלקים ולכניסת מים בין אפריקה המזרחית לשאר היבשת. בכל מקרה, צומת משולש מסוג כזה פחות מסוכן בכל הנוגע לרעידות אדמה מהצומת המשולש הצי'ליאני.
לפני שבועיים, ב-11 בפברואר, שיגרה נאס"א לחלל את ה-SDO - לוויין שאמור לחקור בשנים הקרובות את האטמוספרה של השמש, כלומר את השכבה החיצונית שלה. בעת השיגור ארע אירוע יוצא דופן, שככל הידוע לא ניצפה עד היום, ולמרות שעברו כמה ימים מאז השיגור לא נמצא לו הסבר מלא.
אנא צפו בסרטון הבא שצולם על ידי אחת הצופות בשיגור.
בצד ימין רואים כלב שמש (sundog) - תופעה אופטית אטמוספרית הנגרמת עקב שבירת קרני השמש בגבישי קרח משושים הנמצאים בגובה רב (כ-10 ק"מ). גבישי הקרח נמצאים בדרך כלל בענני צירוס דקים ושקופים למחצה. לפי סידור הצבעים ניתן להבין שזה כלב השמש השמאלי מבין השניים, כלומר השמש נמצאת מימין לתמונה. לאחר שטיל השיגור עובר את שכבת העננים מופיע בבת אחת מין גל בענני הצירוס אשר הורס את כלב השמש למשך מספר שניות (כאן וכאן ניתן לראות שכלב השמש מופיע שוב).
תצלום של הרגע שבו מופיע הגל (קרדיט: George Privon). העובדה שהגל הופיע בבת אחת על פני חלק גדול מהענן מרמזת על כך שהוא נוצר באופן מתמשך על ידי הטיל והופיע כאשר חלקים שונים שלו פגעו יחד בענן.
הגעתי למסקנה שהטיל כבר עבר את שכבת העננים משום שרואים קודם לכן שהוא נבלע בתוך עננים, והיות שרואים אותו בהמשך, גם דרך העננים, ניתן להסיק שזו שכבת עננים דקה למדי. בנוסף לכך ניתן לראות פרט מעניין בסרטונים אחרים של אותו שיגור. אלו סרטונים של נאס"א שמאגדים צילומים ממספר מצלמות שהוצבו סביב אתר השיגור. כאן וכאן רואים מין סילון שחור שמופיע באופן פתאומי לכיוון שמאל-למעלה ומיד אחר כך נוצר הגל המסתורי. לדעתי הסילון הזה הוא בעצם הצל של הטיל אשר מוטל על שכבת ענני הצירוס שמתחתיו. בצד ימין-למטה ניתן להבחין בעשן שחור שמקורו בטיל (ניתן להבחין בו גם בסרטונים נוספים, למשל כאן). אינני יודע למה נוצר העשן, אבל הוא לא קשור לצל. אגב, בהמשך רואים את שובל ההתעבות (contrail) האופייני לטילים ולמטוסים הטסים בגובה רב. צבעו לבן והוא מורכב מאדי המים הנפלטים מהמנוע אשר מתקררים והופכים לגבישי קרח.
תצלום מסך מאחד הסרטונים של נאס"א. ניתן לראות את הצל של הטיל על הענן שמתחתיו ואת העשן השחור הנפלט מהמנוע. פחות משנייה אחר כך מופיעים הגלים המסתוריים על הענן.
תופעה מעניינת נוספת המתלווה לאותו גל היא התעבות של טיפות מים סביב הטיל, בחלקו הקדמי. ניתן לצפות בה בכל הסרטונים. ההתעבות הזו נגרמת כתוצאה מתופעה אווירודינמית הקרויה סינגולריות פראנטל-גלאוארט ואשר מופיעה במהירות טרנס-קולית (קרובה למהירות הקול). אם כך, הגל שלנו נוצר קצת לפני שהטיל עבר את מהירות הקול, אבל אני לא מוצא קשר ישיר בין השניים. עצם שנע במהירות על-קולית יוצר גל הלם בצורת חרוט, ואכן מספר אתרי אינטרנט שהתייחסו לאירוע הזה כתבו שמדובר בגלי הלם, אבל אני לא מזהה כאן מאפיינים של גל הלם - הוא דומה יותר לגל רגיל שנוצר במים על ידי מקור נקודתי. במקרה הזה יש לנו מועמד טוב למקור הגל - המנוע של הטיל שמייצר גלי קול באופן מתמשך.
באופן כללי, אני מסכים עם מה שרשום באתר של נאס"א לגבי הרס כלב השמש על ידי הגל. גל אקוסטי (גל קול) שמקורו בטיל פגע בסידור הגבישים בענן, וכתוצאה מכך נעלם כלב השמש לזמן מה, עד שהגבישים הסתדרו מחדש. אבל לגבי השאלה מהו אותו גל אקוסטי ומה מקורו המדויק - לא מצאתי תשובה משכנעת באינטרנט.
החלטתי להעריך את אורך הגל על ידי השוואה לגודלו של טיל השיגור (אטלס 5). אורך הטיל עומד על כ-58 מטר, והמרחק בין שיא לשיא בגל הנראה בסרטון די קרוב לאורך הטיל, כלומר אורך הגל הוא בסדר גודל של עשרות מטרים. הורדתי את הסרטון למחשב שלי ובעזרת מעבר בין פריימים בודדים הערכתי את מהירות הגל - מצאתי שהיא קרובה למהירות הקול באוויר (בערך 300 מטר לשנייה בגובה של 10 ק"מ), ולכן אני מסיק שככל הנראה מדובר בגלי קול. חלוקת מהירות הגל באורך הגל נותנת את התדר. מתקבל תדר נמוך מאוד, פחות מעשרה הרץ. אלו תדרים שיכולים להופיע במנוע הטיל (למשל רעידות מכניות) ובהחלט ייתכן שמקור הגל במנוע, והוא נראה רק כשהוא פוגע בשכבת ענני הצירוס הדקה ומניע את גבישי הקרח הלוך ושוב למרחק של עשרות מטרים.
לסיכום, אלו הן המסקנות שלי:
מנוע הטיל יצר באופן מתמשך גלי קול בתדרים נמוכים מאוד וכאשר הם פגעו בשכבת ענני הצירוס ניתן היה לראות אותם עקב תזוזת גבישי הקרח בענן. התזוזה הרסה את סידור הגבישים וכלב השמש נעלם עד שהגבישים חזרו למקומם. הטיל היה קרוב למהירות הקול, ולכן הגלים שהוא יצר הגיעו לענן בערך ביחד איתו. הרגע שבו מופיע הגל בסרטונים הוא פחות או יותר הרגע שבו חזית הגלים פוגעת בענן.
האיור הבא מתאר חזית של גלי קול שנוצרים על ידי מטוס שטס במהירות נמוכה ממהירות הקול (שמאל) ושווה למהירות הקול (ימין). במקרה של תנועה במהירות הקול החזית מהווה גל הלם - שינוי חד בלחץ האוויר הנובע מהצטברות גלי קול רבים על קו אחד. לדעתי במקרה שלנו התופעה מופיעה לפני שהטיל מגיע למהירות הקול והיא לא קשורה להיווצרות גל הלם.
היווצרות גל הלם בעת טיסה במהירות הקול (איור ימני) לעומת טיסה במהירות נמוכה יותר (איור שמאלי)
אני לא בטוח שההסבר שלי נכון, אבל לפחות כרגע הוא נראה לי הגיוני. מצד שני, מדוע לא ראו את התופעה בשיגורים קודמים? האם מעולם לא התבצע שיגור דרך שכבת ענני צירוס? האם היה משהו מיוחד בטיל הזה שגרם להיווצרות של גלי קול חזקים במיוחד בתדרי תת-שמע?
לא קל להסביר מדע, במיוחד כשהמושגים מסובכים ולא אינטואיטיביים. בשנים האחרונות קבעתי לי כמה כללים ואני מנסה לא לסטות מהם:
ההסבר צריך להיות מדויק.
ההסבר צריך להיות ברור.
ההסבר לא חייב להיות מלא - ניתן להימנע מפרטים שאינם הכרחיים ורק מסבכים.
במיוחד למדתי להיזהר מהשוואות ואנלוגיות. אני משתמש באנלוגיה לתופעה אחרת רק אם האנלוגיה מדויקת לחלוטין ואם אני בטוח שהתופעה השנייה מוכרת לשומעים ויש להם הבנה טובה לגביה. במילים אחרות אם אני אומר שתופעה א' דומה לתופעה ב', אבל כל אחד מבין אחרת את תופעה ב' - הסתבכתי. כמו כן, אני מנסה להמעיט בתיאורים ובסופרלטיבים, ולהימנע מכינויים כמו "הכי חשוב", "מפורסם מאוד", "קטלני ביותר" או "עוצמתי".
למה הקדמתי את כל זה לנושא שרציתי לכתוב עליו? כי יש לי בעיה עם "החלקיק האלוהי". לא, לא עם בוזון היגס עצמו, אלא עם הכינוי שהדביקו לו. לפני שבוע שברתי את הראש איך להסביר לקבוצת תלמידים מה זה החלקיק הזה ולמה הוא מעניין כל כך את המדענים. בסוף ההרצאה נשאלתי: "האם דיברת על החלקיק האלוהי?". אני עונה "כן", ואז שאלת ההמשך: "האם הוא באמת החלקיק החשוב ביותר בטבע?", ומישהו אחר מוסיף: "למה הוא קשור לאלוהים?". ניסיתי לומר שאני לא רואה שום קשר בין החלקיק ובין אלוהים, לא בהיבט הפיזיקלי ולא בהיבט הפילוסופי, אבל לא בטוח ששכנעתי. לפעמים קשה לעקור קישור שנוצר בהבנה שלנו, וזו סיבה נוספת להמעיט באנלוגיות. בעיני עדיף שכל אחד יעשה את הקישור לתופעות דומות לפי הבנתו האישית.
כשהגעתי הביתה החלטתי לבדוק מי אשם בכל הסיפור, או במילים אחרות את מי אני צריך לקלל בכל פעם ששואלים אותי על האלוהות של חלקיק ההיגס. להפתעתי גיליתי שמדובר בלא אחר מלאון לדרמן, חתן פרס נובל לפיזיקה של שנת 1988, שכתב חמש שנים מאוחר יותר ספר פופולרי הנושא את השם המחייב:
The God Particle: If the Universe Is the Answer, What is the Question?
או בתרגום לעברית: "החלקיק האלוהי: אם היקום הוא התשובה, מהי השאלה?"
אני כנראה לא היחיד שלא אוהב את השם "החלקיק האלוהי" ובמשאל בין פיזיקאים נבחר שם חדש: בוזון בקבוק השמפניה. לשם הזה יש משמעות, כי צורת התחתית של בקבוק שמפניה (ובקבוקי יין אחרים) דומה לצורת פוטנציאל שדה ההיגס. צורה זו מכונה גם פוטנציאל הכובע המקסיקני, ויש לה חשיבות רבה בהבנת תפקידו של בוזון ההיגס במודל הסטנדרטי של החלקיקים היסודיים. אבל אני חייב להודות שהשם המוצע לא כל כך קליט וקשה לי להאמין שהוא יתפוס.
פיטר היגס עצמו, אחד מאבות בוזון ההיגס, לא אהב את הכינוי שהודבק לחלקיק שלו. בראיון שנערך לפני שנה וחצי אמר היגס: "אני חושב שזה מביך, ולמרות שאני עצמי אדם לא מאמין, אני חושב שזה מסוג השימושים הלא נכונים בטרמינולוגיה שעלולים לדעתי לפגוע בחלק מהאנשים". בהמשך הראיון התבדח היגס והוסיף שלדרמן רצה להתייחס לחלקיק בכינוי "goddamn particle" (החלקיק הארור), אך העורך של הספר התנגד. ואולי זה דווקא רעיון טוב: אקרא לו מעכשיו "החלקיק הארור" - לפחות יש לי סיפור משעשע על מקור השם...
