זו השנה החמישית ברציפות שבה נערכת בישראל תחרות פיימלאב לתקשורת מדעית. המתחרים נדרשים לבחור נושא מדעי ולהעביר אותו לקהל תוך 3 דקות בלבד, וזו משימה לא פשוטה בכלל. בתור משתתף בתחרות הראשונה אני בהחלט יכול להמליץ על החווייה.
בבתחילת מאי ייערכו המוקדמות ב-3 מרכזים ובהמשך ייתקיים הגמר שבו יטלו חלק מנצחי המוקדמות. המוקדמות יחלו ב-4 במאי בטכניון, ב-11 במאי ייערכו מוקדמות במוזיאון המדע על שם בלומפילד בירושלים וב-12 במאי בחמד"ע בתל אביב. הגמר ייערך בחמד"ע ב-19 במאי.
בהמשך לרשימת הסרטונים המזויפים האהובים עלי, הנה עוד משהו נחמד. בסרטון הבא מוזגים וויסקי לכוסית אחת ומים לכוסית השנייה וגורמים לנוזלים להחליף מקום. הרעיון הוא שהמים צפופים יותר מוויסקי, שהוא בעיקרו תערובת של אלכוהול (אתנול) ומים, ובהתאם לעקרון הציפה של ארכימדס המים יורדים מטה לכוס התחתונה ואילו הוויסקי עולה לכוס העליונה.
במבט ראשון הסרטון נראה לי מזויף משום שאתנול ומים מסוגלים להתערבב, ולא נראה הגיוני שהם יחליפו מקום בצורה כזו מושלמת. חשבתי שאולי מדובר בנוזלים אחרים. ניסיתי לשחזר את הניסוי עם מים ושמן, אבל זה לא עבד כל כך טוב. מתח הפנים הגבוה של המים מנע מהם לרדת דרך החריץ הצר בין הכוס למחיצה. הוספתי למים קצת אתנול במטרה להקטין את מתח הפנים ואכן הצלחתי לגרום לנוזלים להחליף מקום. אבל עדיין משהו הפריע לי, כי הזרימה של השמן לא הייתה כל כך חלקה כמו בסרטון.
אחרי כמה שעות של ניסיונות החלטתי לבדוק את מה שהייתי צריך לעשות מראש - לנסות לשחזר את הניסוי עם מים ועם וויסקי. הניסוי היה נהדר. ראשית, הזרם העדין של המים בוויסקי וזרם הוויסקי במים היו יפהפיים. ושנית, התוצאות הסופיות הפתיעו אותי - מידת הערבוב בין המים לוויסקי הייתה קטנה ממה שצפיתי, וכשטעמתי את המים אחרי הניסוי היה להם טעם חלש מאוד של ויסקי והצבע שלהם נשאר שקוף.
הגעתי למסקנה שהחריץ הצר גורם להיווצרותם של זרמי מים וויסקי די קבועים ומונע ערבוב מהיר בין המים לוויסקי. אחרי 10 דקות הניסוי כמעט הושלם כשרוב המים אכן ירדו לכוס התחתונה ורוב הוויסקי עלה מעלה. אבל רק כמעט - בחלק העליון של הכוס התחתונה נשאר וויסקי מעורבב עם מים ובחלק התחתון של הכוס העליונה נשארו מים מעורבבים עם וויסקי. ההפרדה לא הייתה מושלמת כמו בסרטון. חזרתי למחשב.
צפייה מדוקדקת יותר בסרטון מגלה את הטריק. הם אכן השתמשו במים ובוויסקי והגיעו למצב שאותו תיארתי, ואז עברו לזווית צילום אחרת שבה לא רואים את הוויסקי שנשאר בכוס התחתונה ואת המים שנשארו בכוס העליונה. השוט האחרון של הסרטון אינו המשך ישיר של הניסוי. למענו מזגו מחדש מים לכוסית הירוקה וויסקי לכוסית השקופה.
לסרטון התפרסמו עד היום 18,293 תגובות. ברפרוף מהיר לא מצאתי תגובה שמתארת את מה שגיליתי, אז פרסמתי את ההשערה שלי כתגובה מספר 18,294...
לסיום, שלוש תמונות מהניסוי שלי. הראשונה מראה את שתי הכוסיות כמה שניות אחרי תחילת הניסוי כשרוב המים עדיין בכוסית העליונה, בתמונה השנייה כחצי מהמים החליפו מקום עם הוויסקי והשלישית צולמה לאחר הניסוי. בתמונה השלישית רואים שרוב המים ירדו לכוסית התחתונה (השמאלית בתמונה) ורוב הוויסקי עלה לכוסית העליונה, ובכל זאת מעט וויסקי נותר בכוסית התחתונה בניגוד למה שמראים יוצרי הסרטון.
רצף הפיצוצים בכור הגרעיני בפוקושימה שנפגע בעקבות רעידת האדמה החזקה שאירעה ביפן ב-11 במרץ 2011 מעורר דאגה ביפן ובמדינות נוספות. אני רוצה לעסוק באספקט אחד של הנושא ולספר על החומרים המסוכנים שאולי כבר דלפו מהכור ושעלולים לגרום לזיהום ארוך שנים באזורים נרחבים הסמוכים לכור.
הכור הגרעיני בפוקושימה בימים טובים יותר
חומר בקיע, דוגמת אורניום-235 (אורניום בעל 235 פרוטונים ונייטרונים בגרעין), משמש בכור גרעיני לקיום תגובת שרשרת גרעינית. כשנייטרון פוגע בגרעין של חומר בקיע, אותו חומר עובר ביקוע גרעיני, כלומר מתפצל לשני יסודות קלים יותר ופולט קרינה רדיואקטיבית. תוך כדי כך הוא משחרר נייטרונים נוספים שבתורם פוגעים בגרעינים נוספים של החומר הבקיע וממשיכים את תגובת השרשרת. החומרים שנוצרים בתהליך הביקוע הגרעיני ממשיכים לדעוך ותוך כדי כך משתחררת קרינה רדיואקטיבית נוספת.
כל עוד התהליך מתרחש בתוך הכור הגרעיני, הקרינה כמעט שלא יוצאת מתחום הכור ואינה מסוכנת עבור התושבים. אבל בעת תאונה גרעינית, הדלק הגרעיני ותוצרי הביקוע עלולים להיפלט החוצה ולהוות סיכון מיידי לכל מי שנחשף לחומרים הרדיואקטיביים וסיכון ארוך טווח לכל היצורים החיים שנמצאים באזור הזיהום, שמגיעים אליו אחר כך או שצורכים מזון שמקורו באזור המזוהם.
הכור הגרעיני בפוקושימה לאחר סדרת הפיצוצים שאירעה בו
הסכנה בריכוז גבוה של חומרים רדיואקטיביים שחודרים לגוף או שנמצאים בסביבתנו היא אותה קרינה רדיואקטיבית הנפלטת מהם. האנרגיה של הקרינה הזו מספיק גבוהה על מנת ליינן אטומים, כלומר לשחרר מהם אלקטרונים ולהפוך אותם ליונים, ועל כן היא מסווגת בתור קרינה מייננת. קרינה מייננת עלולה לפגוע באטומים שונים בגוף האדם, ובפרט קרינה מייננת מסוגלת לפגוע באופן ישיר במולקולות דנ"א או ליצור רדיקלים חופשיים שאף הם מהווים סיכון גבוה לחומר הגנטי בגוף האדם. פגיעה בדנ"א באחד משני אופנים אלו עלולה להביא ליצירת כמות רבה של מוטציות בחומר הגנטי. המוטציות גורמות לייצור לא תקין של חלבונים ובמקרים מסוימים להתפתחות צורות שונות של סרטן או אפילו למוות מיידי אם מדובר בחשיפה לכמות גדולה של חומר רדיואקטיבי.
בעקבות תאונות גרעיניות בעולם, ובמיוחד לאחר האסון הנורא בצ'רנוביל, נאסף מידע רב על החומרים הרדיואקטיביים המסוכנים אשר משתחררים בעת דליפה רדיואקטיבית מכור גרעיני. הפרמטר החשוב ביותר הקובע את אופי הסכנה הוא זמן מחצית החיים של החומר, כלומר משך הזמן שבו מחצית מהאטומים הרדיואקטיביים יתפרקו. זמן מחצית החיים מגדיר את קצב ההתפרקות: זמן מחצית חיים קצר, משמעו שהחומר ידעך בקצב גבוה במשך זמן קצר; ואילו זמן מחצית חיים ארוך, משמעו שהחומר ידעך בקצב נמוך במשך זמן רב.
הגורמים העיקריים הנוספים שבעזרתם ניתן להעריך את מידת הסכנה מהחומר הם הכמות היחסית שלו כתוצר דעיכה של החומר הבקיע בכור (fission product yield) והאנרגיה של הקרינה הרדיואקטיבית המשתחררת ממנו. מידת ההשפעה של החומר הרדיואקטיבי על בני אדם תלויה באופי החומר: גז יכול לסכן אותנו רק אם אנו נושמים אותו, חומר נדיף עוזב את הכור ויכול להתפזר על פני הקרקע בקרבת הכור או לנדוד לאורך מרחקים ארוכים, ואילו חומר לא-נדיף יישאר בכור ההרוס ולא יהווה סכנה מחוצה לו. החומרים הנדיפים נבדלים זה מזה ביכולת ההתמוססות שלהם - חומרים שמתמוססים היטב במים יזהמו מקווי מים ואילו חומרים שכושר ההתמוססות שלהם נמוך יישארו בקרקע. גורם חשוב לא פחות הוא יכולת הספיגה של החומרים השונים בצמחים ובגופם של בעלי חיים.
בין האיזוטופים הרדיואקטיביים קצרי החיים, המסוכן ביותר הוא כנראה יוד-131. זהו חומר נדיף, בעל זמן מחצית חיים של 8 ימים, אשר נוצר בכור גרעיני בכמויות גדולות. יוד נספג בגוף ויש לו תפקיד חשוב בתפקוד בלוטת התריס. מכאן נובעת הסכנה העיקרית בחשיפה ליוד רדיואקטיבי - הוא עלול לגרום להתפתחות סרטן בלוטת התריס. האמצעי הטוב ביותר להקטין את מידת הספיגה של יוד רדיואקטיבי בגוף הוא שימוש בטבליות אשלגן יודי המכילות יוד-127 שהוא איזוטופ יציב ולא רדיואקטיבי. כשיש בבלוטת התריס כמות רבה של יוד יציב, היא תספוג פחות מהיוד הרדיואקטיבי שחודר לגוף. כאמור, זמן מחצית החיים הקצר של יוד-131 מצביע על כך שהחומר מהווה סכנה לאנשים שהיו קרובים לכור בעת התאונה, אך הוא כבר לא מהווה סכנה למי שמגיע לאזור מספר שבועות אחר האירוע.
חומרים בעלי זמן מחצית חיים של אלפי שנים ומעלה אינם מהווים בדרך כלל גורם סכנה משמעותי בטווח השנים של חיי אדם. חומרים בעלי זמן מחצית חיים של שנים בודדות עד עשרות שנים הם הסכנה הראשית עבורנו, וביניהם יש שניים שנחשבים למסוכנים במיוחד: סטרונטיום-90 וצסיום-137. שניהם חומרים נדיפים, בעלי זמן מחצית חיים של כ-30 שנה, נוצרים בכמויות גדולות בכורים גרעיניים, פולטים קרינה אנרגטית בעת הדעיכה שלהם ומסוגלים להיספג בקלות יחסית בגופם של יצורים חיים. סטרונטיום דומה במבנה הכימי שלו לסידן, ולכן הוא עלול להחליף את הסידן בגוף, וצסיום דומה לאשלגן.
מקרב שני החומרים הללו, צסיום מסוכן יותר בדליפות שמקורן בכורים גרעיניים - הוא נדיף יותר ומתפזר בטווח מרחקים גדול יותר. הוא היווה את הסכנה העיקרית לתושבי אוקראינה לאחר אסון צ'רנוביל, והוא אף הגיע לשטחים נרחבים באירופה יחד עם ענני החומרים הרדיואקטיביים שהשתחררו באירוע. עד היום הקרקע במרחק של עשרות קילומטרים מהכור בצ'רנוביל מזוהמת בצסיום-137 והחומר ממשיך להוות סכנה.
נשורת רדיואקטיבית של צסיום-137 אחרי אסון צ'רנוביל
צסיום שנמצא בקרקע נספג בצמחים ובפטריות ובסופו של דבר עלול להגיע לגופנו לאחר כמה שלבים של שרשרת המזון. לחיות משק באזור צ'רנוביל סופק פיגמנט בשם כחול פרוסי שיכול להיקשר לצסיום במעיים ולשאת אותו אל מחוץ לגוף. זו שיטה יעילה גם בטיפול באנשים שבלעו כמות גדולה יחסית של צסיום. כחול פרוסי ואמצעים נוספים יכולים להקטין את כמות מקרי הסרטן המתפתחים באזור האסון, אולם טיפול יסודי בזיהום המסיבי וארוך הטווח הנוצר בעקבות דליפה גרעינית עדיין לא פותח.
הסרטון הראשון קשור להליום. קבוצה של נערים צרפתים שואפים הליום, מנפחים בעזרתו מסטיק וממריאים לאוויר.
הם עושים את זה ממש בסטייל, אבל חישוב פשוט מראה שהסרטון מזויף.
הבסיס ליכולת הציפה של בלוני הליום נובע מכך שאוויר מורכב בעיקר מחנקן ומחמצן והליום פחות צפוף ממנו. לפי עקרון הציפה של ארכימדס בלון מלא בהליום יצוף באוויר כל עוד המשקל שמחובר אליו אינו גדול מדי. מבחינה זו אין הבדל בין ציפה בסביבה גזית ובין ציפה בסביבה נוזלית. מה שקובע זה רק הצפיפות של העצם יחסית לצפיפות התווך שבו הוא נמצא.
עקרון ארכימדס אומר שכוח הציפה הפועל על הבלון כלפי מעלה שווה לתאוצת הכובד כפול נפח הבלון כפול צפיפות התווך, שהוא האוויר במקרה זה. כלפי מטה פועל משקל ההליום והוא שווה לתאוצת הכובד כפול נפח הבלון כפול צפיפות ההליום. צפיפות ההליום היא כ-0.2 גרם לליטר, וצפיפות האוויר עומדת על כ-1.2 גרם לליטר. לכן, ליטר של הליום יכול להרים בערך גרם אחד נוסף על משקלו העצמי. על מנת להרים אדם במשקל 60 ק"ג צריך להשתמש ב-60,000 ליטר של הליום.
אז איך הם עשו את זה? הנה הפתרון:
ובאותו עניין, מילת אזהרה: שאיפת הליום לא פוגעת בבריאות ולא פוגעת במיתרי הקול, אבל עלולה לגרום לחנק אם לא מגיע חמצן לריאות לאורך זמן. לכן, מי שרוצה ליצור קולות מצחיקים, מספיק שייקח שאיפה קטנה מבלון גומי מלא בהליום. מומלץ מאוד להמתין כמה דקות בין שאיפה לשאיפה, ולעולם לא לשאוף הליום ישירות מבלון המתכת שבו ההליום נמצא בלחץ גבוה (אלא אם כן מחובר לבלון וסת שמוריד את הלחץ של הגז). בסרטון נראה שהם שואפים הליום ישירות מבלון מתכת ללא וסת. לדעתי הם עושים את זה בכאילו, כלומר לא שואפים הליום בכלל.
הסרטון השני מראה איך אפשר להכין פופקורן בעזרת טלפונים ניידים.
זו אחת המתיחות הקשורות לטלפונים ניידים. טלפון נייד אכן עובד בתחום התדרים של קרינת המיקרוגל, אבל יחסית לתנור מיקרוגל ההספק שלו נמוך מאוד. הבדל נוסף בעוצמת הקרינה המגיעה לגרעיני התירס נובע מכך שתנור המיקרוגל בנוי כתא תהודה שמגביר את עוצמת הקרינה.
בסרטון הזה הם השתמשו בעריכה דיגיטלית - ברגע שבו כביכול התפוצץ גרעין תירס, הם מחקו אותו מהתמונה והקרינו אחורה סדרת פריימים שבהם צולם פופקורן שנזרק אל השולחן.
הסרטון הבא נעשה גם כן לצרכי פרסום, הפעם בתחום משקפי השמש.
זיקית כידוע מחליפה צבעים, אבל לא בצורה כל כך מהירה והיא בכלל לא תחליף צבע בתגובה לחפץ קטן. אני יכול לומר בביטחון שהצבעים הוספו בעזרת תוכנה.
ולסיום עוד מתיחה אחת, מרשימה במיוחד.
רוב הסרטונים מהסוג הזה משתמשים בזוויות צילום מסוימות שמהן האשליה האופטית נראית אמיתית, ובכל זאת המים בסרטון משלימים מעגל, כלומר יש כאן עוד מרכיב, אולי משאבת מים. היוצר מבטיח לגלות בקרוב. שווה לחכות.
אלעד טורצ'ין, מהקוראים הוותיקים של הבלוג, פתח יחד עם חבריו פודקאסט ששמו BioCast. בכל פרק מוצג סיפורה של אישיות מעניינת. הקשבתי לשלושת הפרקים הראשונים ונהניתי מאוד. הפרק הראשון הוקדש לאחד מאבות המהפכה המדעית - גלילאו גליליי, בפרק השני סופר סיפורו הצבעוני של מו ברג - שחקן בייסבול ומרגל מיוחד במינו, והפרק השלישי עסק בדמותו של רוברט אופנהיימר - אבי פצצת הביקוע הגרעיני.
בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ שוב על פודקאסט ותיק יותר - עושים היסטוריה של רן לוי, שכל פרק שלו הוא חוויה יוצאת דופן.
שיהיה בהצלחה לשני הפודקאסטים הנהדרים הללו.
עדכון: לאחר פרסום הפוסט יצא לי להאזין לפודקאסט חדש נוסף ששמו פרורי מידע. היוצר שלו תומר נויהאוזר מגדיר אותו כך: "פודקאסט שיוקדש לכל אותן עובדות קטנות, מוזרות ולעיתים מיותרות בהן אנו נתקלים. אותם פרטים קטנים שמקשטים את ההיסטוריה והופכים אותה לדבר הרבה יותר מעניין ומשעשע". נהניתי. יהיה מעניין לעקוב...
בשנה האחרונה למדתי עד כמה יכולה להיות מאתגרת הכנה של פעילות מדעית לילדי גן. במשך חודשים רבים עמלתי יחד עם ג'ודי על הכנת סדרה של פעילויות מדע המיועדות לילדים בני ארבע עד שש, וכעת אנו מנסים אותן בפועל בארבעה גנים. אני מרוצה מהתוצאות, ויותר מכך - אני מופתע לטובה מיכולת הקליטה של הילדים וממידת ההתלהבות שלהם ממדע.
קיימות שתי מגבלות עיקריות שיש לקחת בחשבון בעת תכנון פעילות מדעית לילדים קטנים: יכולת ריכוז ויכולת מוטורית. בכל הקשור לבניית פעילות המותאמת ליכולת הקשב והריכוז של ילדי גן אני חושב שפגענו בול, כי הפעילויות שפיתחנו מבוססות על ניסויים אטרקטיביים שקל לילדים להתחבר אליהם. זו לפי דעתי גם הדרך הנכונה לבנות פעילויות מדע לילדים גדולים יותר, וילדים קטנים זקוקים לפן החווייתי באופן מיוחד.
בועת סבון ענקית על פני קערה עם מים וקרח יבש
הופתעתי לגלות עד כמה גבוהה יכולת הקליטה של הילדים בגיל הזה. פעילות בעלת נושא פשוט ומוגדר, ורצף הגיוני וברור של ניסויים מאפשרים לילדים להישאר בעניינים לכל אורך הפעילות. הפידבק החיובי שאנו מקבלים מההורים שמספרים על השיח המדעי שהם מצליחים לנהל עם ילדיהם, והילדים עצמם שמצליחים להשתמש במושגים מדעיים (כמו טמפרטורה, גז, פחמן דו-חמצני ועוד הרבה), מוכיחים לי בצורה ישירה את מידת ההשפעה המיידית של הפעילויות.
בטווח הקצר אני רואה גם יכולת מוגברת של הילדים להבין את הטבע ואת העולם שסביבם ורצון לחקור ואפילו להמציא ניסויים בכוחות עצמם. אני מאמין שהפעילויות שלנו יקנו לילדים הבנה בסיסית של מושגים מדעיים שתשמש אותם גם בטווח הארוך ותעודד אותם להרחיב את ידיעותיהם באופן מתמיד, וזאת על אף הרמה הנמוכה של לימודי מדע בבית הספר יסודי. לא קל לגרום לילדים החיים בעולם מלא בגירויים מידיים לאהוב מקצוע הדורש מאמץ מחשבתי. יחד עם זאת, אני מקווה שפעילויות המדע שפיתחנו ישאו פרי, לא רק בטווח הקרוב, ויסייעו לילדים לגבש גישה חיובית כלפי המדע והבנה לגבי חשיבותו.
ביום שלישי הקרוב, 4 בינואר 2011, בשעות הבוקר, צפוי להתרחש ליקוי חמה חלקי שייראה בישראל. יואב לנדסמן מספר על הליקוי הצפוי בבלוג הנהדר שלו מסה קריטית.
לצערי, עוד לא זכיתי להגשים את החלום לראות ליקוי חמה מלא, אבל ראיתי כמה ליקויים חלקיים כאן בישראל. ב-11 באוגוסט 1999 עמדתי לקראת סיום שירות הקבע והחלטתי לנצל אחד מימי החופשה הרבים שהצטברו לי על מנת לנסוע לבית הורי ולהראות להם ליקוי חמה חלקי דרך מסנן מתאים שחוסם את מרבית אור השמש (לפרטים מדויקים אודות הציוד שבעזרתו ניתן לצפות בליקוי חמה אני ממליץ להיכנס לרשומה של יואב).
ליקוי חמה חלקי מהחלל כפי שצולם על ידי לוויין המחקר SDO. אין חפיפה בין המועדים שבהם נראה ליקוי חמה מהלוויין ובין המועדים שבהם נראה ליקוי חמה מכדור הארץ. (מקור: SDO NASA)
בתחנת האוטובוס בבאר שבע חיכו כמה אנשים. האוטובוס איחר להגיע וראיתי שאחת הנשים עצבנית בטירוף. שאלתי אותה אם אני יכול לעזור, והיא הסבירה לי שהיא ממהרת הביתה בגלל הליקוי. שמחתי שמצאתי בת-שיחה ויש לנו נושא עניין משותף. התחלנו לדבר ואני סיפרתי לה על הכמות האסטרונומית של הטעויות שמצאתי בכתבות בעיתונים אודות הליקוי. אני זוכר שהכתבות הללו נתנו לקורא תחושה כאילו יש סכנה בליקוי עצמו. "אני מודעת לסכנה, ולכן אני ממהרת להגיע הביתה. אני צריכה לנעול את הילדים בבית עד שהליקוי ייגמר", היא אמרה. השמחה ההתחלתית הפכה לאכזבה. מה עוד שהיא לא הסכימה להקשיב לי כשניסיתי להסביר לה שאין שום סכנה, אלא אם כן מסתכלים ישירות על השמש, פעולה שאינה מומלצת בשום מקרה, גם כשאין ליקוי.
הסכנה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שאנשים יתפתו להסתכל ישירות על השמש על מנת לראות את ליקוי החמה החלקי. כשאנו מסתכלים על השמש, התגובה המיידית שלנו היא לעצום את העיניים, כך שנזק יכול להיגרם רק אם מתאמצים להסתכל על השמש עם עיניים פקוחות או שמסתכלים עליה בעזרת משקפת או טלסקופ. חבל שהעיתונים של אותם ימים לא בחרו לספק הסברים מדעיים אודות הליקוי ולהדריך את הקוראים כיצד ניתן לצפות בליקוי בבטחה, אלא העדיפו להפחיד את הציבור. כיום אני כבר כמעט שלא קורא עיתונים, כך שאני לא יודע מה בחרו לכתוב הפעם. אבל לפחות מעודד אותי לדעת שמי שבאמת מתעניין יוכל למצוא תשובות באינטרנט. יש את הבלוג של יואב לנדסמן שהזכרתי בפתיח ואת הטור של יגאל פת-אל ב-ynet ובוודאי ניתן למצוא עוד כמה כותבים שמספקים מידע אמין לגבי הליקוי.
כל הסיפור הזה מזכיר לי את אותם ליקויים היסטוריים שגרמו לפאניקה ולבהלה. המוכר ביותר הוא כנראה ליקוי הירח שאותו חזה קולומבוס בשנת 1504. תושבי ג'מייקה סיפקו מזון, ציוד וכוח אדם לקולומבוס ולאנשיו, אבל סבלו מיחס גרוע מצד הספרדים, ולכן הם החליטו להפסיק את אספקת המזון והציוד. קולומבוס ידע שבעוד כמה ימים יתרחש ליקוי לבנה והחליט לערוך הצגה. לפני שהחל הליקוי הוא אמר לתושבים המקומיים שהכל-יכול לא מרוצה מהיחס שלהם לקולומבוס ולאנשיו ועל כן החליט הכל-יכול להעלים את הירח. הירח אכן החל להיעלם. קולומבוס הסביר שאם הם יבטיחו לספק לו מזון וציוד הוא יבקש מהכל-יכול לבטל את רוע הגזירה. המקומיים הסכימו וקולומבוס המשיך בהצגה. אחרי זמן מה הוא הודיע שהכל-יכול החליט להחזיר את הירח. באותו רגע נגמר החצי הראשון של הליקוי והירח החל להתמלא מחדש.
אני משוכנע שמרבית תושבי העולם, אפילו כיום, לא יודעים מה גורם לליקויי מאורות, ובקושי מכירים את מערכת השמש. לדעתי יש רק דרך אחת להילחם בבערות: חינוך מדעי. אני סבור שכל אדם זכאי לקבל חינוך מדעי בסיסי שייאפשר לו להבין, ולו באופן חלקי, את תופעות הטבע ואת העולם הטכנולוגי המודרני. זו הסיבה לכך שאני מקדיש את מרבית זמני לפיתוח תכניות מדעיות לילדים והרצאות לקהל הרחב, ושאני מתכוון לבלות את הבוקר של יום שלישי הקרוב בגני ילדים על מנת להסביר לחבר'ה הצעירים קצת על ליקוי חמה.
מסלול ליקוי החמה החלקי ב-4 בינואר 2011. באזור האפור ייראה ליקוי חלקי, באיזור הכהה יהיה עדיין לילה ובאזור הבהיר יהיה יום ללא ליקוי. הזמן המצוין בצד ימין למעלה הוא שעון גריניץ' - בישראל יש להוסיף שעתיים. (יוצר האנימציה: A.T Sinclair עבור NASA)
