פרס הנובל לפיזיקה שניתן לאלברט איינשטיין היה אחד הפרסים הצפויים ביותר, ועם זאת הדיונים מאחורי הקלעים, כמו גם הסיפור האישי שמאחוריו, הם מהמפתיעים ומהמיוחדים בתולדות הפרס.
ב-1905, "שנת הפלאים", הגיע אלברט איינשטיין לכמה מההישגים הגדולים שלו, בהם ההסבר לאפקט הפוטואלקטרי, שהיווה את הבסיס לתורת הקוונטים, וניסוח תורת היחסות הפרטית. כל זה קרה בשעה שלא הייתה לו משרה שהתאימה לכשרון הגדול שלו - הוא עבד במשרד הפטנטים של ברן ועסק בעבודה משעממת למדי. שנתיים קודם לכן, בינואר 1903, נשא אלברט איינשטיין את מילבה מאריץ' לאישה. הילדה הראשונה שלהם, ליזרל, שאותה אלברט כנראה לא ראה מעולם, נולדה ב-1902, עוד לפני החתונה. גורלה לא ידוע עד היום - ייתכן שהיא מתה בתור תינוקת וייתכן שהיא נמסרה לאימוץ על ידי מילבה. בהמשך, נולדו לבני הזוג עוד שני בנים, הנס אלברט ואדוארד. הבן הצעיר לקה בסכיזופרניה, דבר שהקשה על אלברט איינשטיין להתחבר אליו בבגרותו. ניתן לומר בעדינות שאיינשטיין לא היה מעולם מועמד לתואר "אב השנה".
לאחר 1905 החל איינשטיין לעבוד על תורת היחסות הכללית. תורה זו, הנחשבת לאחת החשובות מאז ומעולם, פותחה בהדרגה במשך כעשור. באותן שנים החל סכסוך בין אלברט למילבה, שהביא בסופו של דבר לרצון עז של אלברט להתגרש. אשתו סירבה, ועל מנת לשכנע אותה להסכים הציע איינשטיין למילבה במכתב מ-31 בינואר 1918 שכספי פרס נובל, אם וכאשר הוא יזכה בו, יעברו לרשותה הבלעדית, וזאת למען רווחת שני הבנים שלהם. מילבה הסכימה והשניים התגרשו שנה מאוחר יותר. אלברט נישא בשנית חודשים ספורים לאחר מכן לאלזה, ששני הוריה היו קרובי משפחתו, ובמקביל ניהל פרשיות אהבים רבות, ואילו מילבה לא התחתנה שנית. אלברט ומילבה שמרו על קשר באמצעות מכתבים.
כאן יש להעיר שכבר אז היה ברור שאיינשטיין יזכה בפרס נובל, אולם הוא עצמו לא ייחס לפרס חשיבות יתר. בשלב זה בקריירה שלו הוא היה כבר מדען מפורסם, בעל הכנסות רבות, והפרס הכספי, הנלווה לתהילה של זכייה בפרס נובל, היה פחות חשוב בעיניו מהחופש האישי שיינתן לו בעקבות הסכם הגירושים. מה עוד שערכו הכספי של הפרס ירד אחרי מלחמת העולם הראשונה. מלבד זאת הוא חיפש כנראה דרך לפצות את בניו על כך שאינו נוכח בחייהם.
בעשורים הראשונים לחלוקת הפרס שלטה בקרב חברי הוועדה הבוחרת גישה שהעדיפה עבודה ניסיונית על פני עבודה תאורטית, ובפרט הפיזיקאים השבדים, חברי הוועדה, היו ספקנים בכל הנוגע לתורת הקוונטים ותורת היחסות, שתי התאוריות המרכזיות של המאה ה-20, שצמחו והתבססו באותה תקופה. מקס פלאנק הגרמני, שנחשב לאבי המהפכה הקוונטית, על אף שהוא עצמו התנגד לפירוש המהפכני של עבודתו, זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1918, והיה יוצא דופן בהיבט זה. על מנת להדגיש את הסלידה של הוועדה מעבודה תאורטית בכלל ומתורת הקוונטים בפרט יש לציין שפלאנק זכה בפרס על עבודה שנערכה כמעט עשרים שנה קודם לכן, וייתכן שהיה מעורב כאן גם שיקול פוליטי בדמות ניסיון לעזור בשיקום המדע הגרמני אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה.
אלברט איינשטיין היה דמות מוכרת לחברי הוועדה ומועמדותו הוגשה לה פעמים אחדות. בפעם הראשונה עלתה מועמדותו ב-1910 בשל פיתוח תורת היחסות הפרטית. בשנת 1919, זכתה תורת היחסות הכללית, המורכבת יותר, לאישוש ראשון בעת התרחשותו של ליקוי חמה. בעקבות פרסום התוצאות הפך איינשטיין לדמות מוכרת בעולם כולו, ובשבדיה בפרט, ונוצר לחץ ציבורי על הוועדה להעניק לו את פרס נובל לפיזיקה.
בדיונים של שנת 1920 הייתה לאיינשטיין תמיכה חיצונית רחבה של מדענים מובילים, אך חברי הוועדה חשבו אחרת. הם נסמכו על דו"ח של אחד מחברי הוועדה, סוונטה אוגוסט ארניוס, שדחה את הראיות לנכונותה של תורת היחסות הכללית, כשהוא מתבסס על יריביו של איינשטיין. מתנגדים אלה, ובראשם פיליפ לנארד הגרמני, טרחו ללא הרף להדגיש שאיינשטיין עושה "מדע יהודי", כלומר הוא הוגה רעיונות דמיוניים שהם בבחינת עורבא פרח ומרבה לקדם את עצמו. באופן תמוה הוועדה בחרה בשארל אדוארד גיום השווייצרי, פיזיקאי לא מוכר וחסר הישגים משמעותיים. ההחלטה גרמה לתרעומת בקרב הקהילה המדעית ואיינשטיין זכה לכמות גדולה במיוחד של המלצות בשנה שלאחר מכן, אך גם זה לא עזר וחברי הוועדה סירבו להשתכנע. אחד החברים, שכלל לא הבין את עבודתו של איינשטיין, הכין עליה דו"ח שלילי ביותר בן חמישים עמודים. חברי הוועדה החליטו לצאת מהתסבוכת בהחלטה מוזרה לא פחות מזו של השנה הקודמת - פרס נובל לפיזיקה לא יחולק בשנת 1921 והוא יישמר לשנה הבאה.
בשנת 1922 התמנה חבר חדש לוועדת פרס נובל בפיזיקה, קרל וילהלם אוסן (Oseen). הוא הבין שנילס בוהר ואלברט איינשטיין נמנים עם הפיזיקאים הגדולים בכל הזמנים ורצה בכל לבו ששניהם יקבלו את הפרס, אך הוא ידע שעל מנת להשיג את המטרה עליו לנהוג בחוכמה. בניגוד לשאר הממליצים, הוא המליץ על איינשטיין בזכות גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי, כלומר אין בהמלצה שלו אזכור לתורת היחסות ואפילו לא לתורת הקוונטים. בעצם, בניסוח הזהיר הוא לא מציין אפילו שאיינשטיין הצליח להסביר את האפקט הפוטואלקטרי, אלא גילה חוק בודד ללא השלכות נוספות. בהמלצה שלו על בוהר הוא מתייחס גם כן לגילוי יחיד - מבנה האטום - ללא השלכות נוספות וללא ציון תרומתו של בוהר לתורת הקוונטים. וכך בערמומיות הצליח אוסן לשכנע את חברי הוועדה לתמוך באיינשטיין ובבוהר. בוהר קיבל את הפרס של 1922, ואילו איינשטיין קיבל רטרואקטיבית את הפרס של 1921. בהחלטה הרשמית נאמר שאיינשטיין קיבל את הפרס בזכות "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי".
המברק בדבר הזכייה הגיע לביתו של איינשטיין בברלין באוקטובר 1922, בשעה שהוא ואלזה היו בדרך לביקור ביפן, שמסגרתו התכוון איינשטיין לשאת סדרה של הרצאות. איינשטיין לא התכוון לשנות את תכניותיו ולהגיע לטקס בסטוקהולם בדצמבר. ניתן היה להעניק את הפרס לנציג. איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית כבר ב-1896 והיה באותם ימים אזרח שווייץ, ולכן השגריר השווייצרי בשבדיה התבקש להגיע במקומו, אך הגרמנים התנגדו לכך בטענה שאיינשטיין קיבל חזרה את האזרחות הגרמנית באופן אוטומטי ב-1914 בשעה שהוענקה לו משרה במכון מחקר גרמני. בסופו של דבר המדליה והתעודה ניתנו לאיינשטיין בברלין ב-1923 על ידי השגריר השבדי בגרמניה. באותה הזדמנות הוא קיבל את הפרס הכספי ששוויו היה 32 אלף דולר. איינשטיין עצמו הגיע לסטוקהולם בחודש יולי של אותה שנה ונשא את הרצאת הנובל בפני המלך. בצעד של התרסה כנגד החלטת ועדת הפרס, נושא ההרצאה היה תורת היחסות ולא האפקט הפוטואלקטרי. בהמשך חייו, איינשטיין לא נהג לציין את פרס הנובל כהישג מרכזי.
הפרט האחרון בסיפור התגלה לפני שנים ספורות. מתברר שאיינשטיין לא העביר את כל הסכום לחשבון הבנק השווייצרי של מילבה מאריץ', כמובטח, אלא השקיע את מרבית הכסף בארצות הברית והפסיד כמעט את הכל בשפל הכלכלי הגדול של 1929.
לקריאה נוספת:
ב-1905, "שנת הפלאים", הגיע אלברט איינשטיין לכמה מההישגים הגדולים שלו, בהם ההסבר לאפקט הפוטואלקטרי, שהיווה את הבסיס לתורת הקוונטים, וניסוח תורת היחסות הפרטית. כל זה קרה בשעה שלא הייתה לו משרה שהתאימה לכשרון הגדול שלו - הוא עבד במשרד הפטנטים של ברן ועסק בעבודה משעממת למדי. שנתיים קודם לכן, בינואר 1903, נשא אלברט איינשטיין את מילבה מאריץ' לאישה. הילדה הראשונה שלהם, ליזרל, שאותה אלברט כנראה לא ראה מעולם, נולדה ב-1902, עוד לפני החתונה. גורלה לא ידוע עד היום - ייתכן שהיא מתה בתור תינוקת וייתכן שהיא נמסרה לאימוץ על ידי מילבה. בהמשך, נולדו לבני הזוג עוד שני בנים, הנס אלברט ואדוארד. הבן הצעיר לקה בסכיזופרניה, דבר שהקשה על אלברט איינשטיין להתחבר אליו בבגרותו. ניתן לומר בעדינות שאיינשטיין לא היה מעולם מועמד לתואר "אב השנה".
אלברט איינשטיין יחד עם אשתו מילבה מאריץ' ובנם הנס אלברט. השנה היא כנראה 1904, שנת לידתו של הנס אלברט.
לאחר 1905 החל איינשטיין לעבוד על תורת היחסות הכללית. תורה זו, הנחשבת לאחת החשובות מאז ומעולם, פותחה בהדרגה במשך כעשור. באותן שנים החל סכסוך בין אלברט למילבה, שהביא בסופו של דבר לרצון עז של אלברט להתגרש. אשתו סירבה, ועל מנת לשכנע אותה להסכים הציע איינשטיין למילבה במכתב מ-31 בינואר 1918 שכספי פרס נובל, אם וכאשר הוא יזכה בו, יעברו לרשותה הבלעדית, וזאת למען רווחת שני הבנים שלהם. מילבה הסכימה והשניים התגרשו שנה מאוחר יותר. אלברט נישא בשנית חודשים ספורים לאחר מכן לאלזה, ששני הוריה היו קרובי משפחתו, ובמקביל ניהל פרשיות אהבים רבות, ואילו מילבה לא התחתנה שנית. אלברט ומילבה שמרו על קשר באמצעות מכתבים.
צילום מכתבו של אלברט איינשטיין למילבה מאריץ' מ-31 בינואר 1918 שבו הוא
מציע לה לקבל את כספי פרס נובל, אם וכאשר יזכה בו. המכתב סומן בצבעי
מים, כנראה על ידי הצנזורה הצבאית.
כאן יש להעיר שכבר אז היה ברור שאיינשטיין יזכה בפרס נובל, אולם הוא עצמו לא ייחס לפרס חשיבות יתר. בשלב זה בקריירה שלו הוא היה כבר מדען מפורסם, בעל הכנסות רבות, והפרס הכספי, הנלווה לתהילה של זכייה בפרס נובל, היה פחות חשוב בעיניו מהחופש האישי שיינתן לו בעקבות הסכם הגירושים. מה עוד שערכו הכספי של הפרס ירד אחרי מלחמת העולם הראשונה. מלבד זאת הוא חיפש כנראה דרך לפצות את בניו על כך שאינו נוכח בחייהם.
בעשורים הראשונים לחלוקת הפרס שלטה בקרב חברי הוועדה הבוחרת גישה שהעדיפה עבודה ניסיונית על פני עבודה תאורטית, ובפרט הפיזיקאים השבדים, חברי הוועדה, היו ספקנים בכל הנוגע לתורת הקוונטים ותורת היחסות, שתי התאוריות המרכזיות של המאה ה-20, שצמחו והתבססו באותה תקופה. מקס פלאנק הגרמני, שנחשב לאבי המהפכה הקוונטית, על אף שהוא עצמו התנגד לפירוש המהפכני של עבודתו, זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1918, והיה יוצא דופן בהיבט זה. על מנת להדגיש את הסלידה של הוועדה מעבודה תאורטית בכלל ומתורת הקוונטים בפרט יש לציין שפלאנק זכה בפרס על עבודה שנערכה כמעט עשרים שנה קודם לכן, וייתכן שהיה מעורב כאן גם שיקול פוליטי בדמות ניסיון לעזור בשיקום המדע הגרמני אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה.
אלברט איינשטיין היה דמות מוכרת לחברי הוועדה ומועמדותו הוגשה לה פעמים אחדות. בפעם הראשונה עלתה מועמדותו ב-1910 בשל פיתוח תורת היחסות הפרטית. בשנת 1919, זכתה תורת היחסות הכללית, המורכבת יותר, לאישוש ראשון בעת התרחשותו של ליקוי חמה. בעקבות פרסום התוצאות הפך איינשטיין לדמות מוכרת בעולם כולו, ובשבדיה בפרט, ונוצר לחץ ציבורי על הוועדה להעניק לו את פרס נובל לפיזיקה.
בדיונים של שנת 1920 הייתה לאיינשטיין תמיכה חיצונית רחבה של מדענים מובילים, אך חברי הוועדה חשבו אחרת. הם נסמכו על דו"ח של אחד מחברי הוועדה, סוונטה אוגוסט ארניוס, שדחה את הראיות לנכונותה של תורת היחסות הכללית, כשהוא מתבסס על יריביו של איינשטיין. מתנגדים אלה, ובראשם פיליפ לנארד הגרמני, טרחו ללא הרף להדגיש שאיינשטיין עושה "מדע יהודי", כלומר הוא הוגה רעיונות דמיוניים שהם בבחינת עורבא פרח ומרבה לקדם את עצמו. באופן תמוה הוועדה בחרה בשארל אדוארד גיום השווייצרי, פיזיקאי לא מוכר וחסר הישגים משמעותיים. ההחלטה גרמה לתרעומת בקרב הקהילה המדעית ואיינשטיין זכה לכמות גדולה במיוחד של המלצות בשנה שלאחר מכן, אך גם זה לא עזר וחברי הוועדה סירבו להשתכנע. אחד החברים, שכלל לא הבין את עבודתו של איינשטיין, הכין עליה דו"ח שלילי ביותר בן חמישים עמודים. חברי הוועדה החליטו לצאת מהתסבוכת בהחלטה מוזרה לא פחות מזו של השנה הקודמת - פרס נובל לפיזיקה לא יחולק בשנת 1921 והוא יישמר לשנה הבאה.
בשנת 1922 התמנה חבר חדש לוועדת פרס נובל בפיזיקה, קרל וילהלם אוסן (Oseen). הוא הבין שנילס בוהר ואלברט איינשטיין נמנים עם הפיזיקאים הגדולים בכל הזמנים ורצה בכל לבו ששניהם יקבלו את הפרס, אך הוא ידע שעל מנת להשיג את המטרה עליו לנהוג בחוכמה. בניגוד לשאר הממליצים, הוא המליץ על איינשטיין בזכות גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי, כלומר אין בהמלצה שלו אזכור לתורת היחסות ואפילו לא לתורת הקוונטים. בעצם, בניסוח הזהיר הוא לא מציין אפילו שאיינשטיין הצליח להסביר את האפקט הפוטואלקטרי, אלא גילה חוק בודד ללא השלכות נוספות. בהמלצה שלו על בוהר הוא מתייחס גם כן לגילוי יחיד - מבנה האטום - ללא השלכות נוספות וללא ציון תרומתו של בוהר לתורת הקוונטים. וכך בערמומיות הצליח אוסן לשכנע את חברי הוועדה לתמוך באיינשטיין ובבוהר. בוהר קיבל את הפרס של 1922, ואילו איינשטיין קיבל רטרואקטיבית את הפרס של 1921. בהחלטה הרשמית נאמר שאיינשטיין קיבל את הפרס בזכות "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי".
המברק בדבר הזכייה הגיע לביתו של איינשטיין בברלין באוקטובר 1922, בשעה שהוא ואלזה היו בדרך לביקור ביפן, שמסגרתו התכוון איינשטיין לשאת סדרה של הרצאות. איינשטיין לא התכוון לשנות את תכניותיו ולהגיע לטקס בסטוקהולם בדצמבר. ניתן היה להעניק את הפרס לנציג. איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית כבר ב-1896 והיה באותם ימים אזרח שווייץ, ולכן השגריר השווייצרי בשבדיה התבקש להגיע במקומו, אך הגרמנים התנגדו לכך בטענה שאיינשטיין קיבל חזרה את האזרחות הגרמנית באופן אוטומטי ב-1914 בשעה שהוענקה לו משרה במכון מחקר גרמני. בסופו של דבר המדליה והתעודה ניתנו לאיינשטיין בברלין ב-1923 על ידי השגריר השבדי בגרמניה. באותה הזדמנות הוא קיבל את הפרס הכספי ששוויו היה 32 אלף דולר. איינשטיין עצמו הגיע לסטוקהולם בחודש יולי של אותה שנה ונשא את הרצאת הנובל בפני המלך. בצעד של התרסה כנגד החלטת ועדת הפרס, נושא ההרצאה היה תורת היחסות ולא האפקט הפוטואלקטרי. בהמשך חייו, איינשטיין לא נהג לציין את פרס הנובל כהישג מרכזי.
הפרט האחרון בסיפור התגלה לפני שנים ספורות. מתברר שאיינשטיין לא העביר את כל הסכום לחשבון הבנק השווייצרי של מילבה מאריץ', כמובטח, אלא השקיע את מרבית הכסף בארצות הברית והפסיד כמעט את הכל בשפל הכלכלי הגדול של 1929.
לקריאה נוספת:
10 תגובות:
תמיד נחמד לקרוא שוב את הסיפור, יש מספר פרטים שלא ידעתי כמו למשל שהוא השקיע את הכסף בארה"ב...
כתבה נהדרת. תודה רבה.
לאריה, מה אתה אומר על הטענות כאילו אשתו מאריץ סייעה לו בפיתוח תורת היחסות.
מילבה מאריץ' הייתה תלמידת פיזיקה ומתמטיקה בשעה שהיא הכירה את איינשטיין. היא לא סיימה את לימודיה.
אין ראיות לכך שהיא סייעה לאיינשטיין בפיתוח הרעיונות בפועל. אני מתאר לעצמי שהוא סיפר לה על הרעיונות המהפכניים שלו בפיזיקה ואולי אף התייעץ איתה, אך לא מעבר לכך. בכל אופן, היא עצמה מעולם לא טענה לחלק בעבודתו המדעית.
פיסיקאי נוסף שהיה ברור לו כי יקבל את פרס נובל לפיסיקה, הוא גוהן בארדין. כשקיבל בארדין את פרס הנובל לפיסיקה עבור עבודתו על הטרניסטור לא הביא איתו לטכס שניים משלושת ילדיו. השניים למדו באותו הזמן ובארדין לא רצה להפריע ללימודיהם. מלך שבדיה גוסטאב נזף בבארדין שלא הביא את ילדיו לאירוע ההיסטורי אבל בארדין הבטיח לו שבפעם הבאה יביא את ילדיו. ואכן כעבור 16 שנה הוא שוב זכה בפרס הנובל ואכן היה זה שוב אותו המלך גוסטאב שמלך בשבדיה והפעם
בארדין הביא את ילדיו לטכס.
סיפור נהדר. תודה.
אריה שלום. אני עוקבת אחרי הבלוג שלך מזה זמן. תודה על הכתבה הנהדרת שפרסמת אודות איינשטיין. יישר כוח.
רק רוצה להגיד מה בלוג נהדר יש לך כאן! אני כבר בסביבה די הרבה זמן, אבל לבסוף החליט להראות את הערכתי על העבודה שלך! אגודל כלפי מעלה, ולשמור אותו הולך!
נתקלתי בפרסום הזה לאחר ובעקבות קריאת ספרו של דניס אורביי "איינשטיין מאוהב". מעיון בחיבור רציני זה ברור לחלוטין כי לא רק שאיינשטיין העביר לגירושו מילווה מאריץ את מלוא סכום פרס הנובל שקיבל, כפי שהתחייב בהסכם הגירושין, אלא שעוד קודם לקבלת כספי הפרס הוא הפקיד עבורה סכום דומה לפרס הצפוי לבטחון לכספי הפרס, יש תעוד לכך שבכספי הפרס חילווה אף רכשה מספר דירות בשוויץ ונהנתה מדמי השכירות עד למותה. הסיפור בפרסום זה, כאילו איינשטיין לא העביר למיליווה את מלוא כספי פרס הנובל אלא הפסיד את מרביתם בבורסה, הינו ללא ספק 'אגדה אורבנית' מרושעת המנוגדת לעובדות. אני סומך על סיפרו של אורביט שערך מחקר מעמיק, כולל עיון בתעודות הסטוריות וראיונות עם אנשים מהימנים.
אבי אלעד
שלום אבי,
לגבי כספי פרס נובל שקיבל איינשטיין הסתמכתי על
אתר ששייך לאוניברסיטה העברית ובו תיאור של מכתבי איינשטיין:
http://www.albert-einstein.org/.index9.html
שם כתוב:
Despite reports that Einstein transferred the Nobel Prize money directly to Switzerland following a divorce agreement in which it was assigned to his first wife, Mileva, these letters reveal that he instead invested the major part of it in the United States, much of which was later lost in the Depression.
הוסף רשומת תגובה