יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

כוח ג'י (g-force)

הצטערתי מאוד לשמוע על התרסקות מטוסו של אסף רמון לפני יומיים. בעקבות הטרגדיה עקבתי, כמו רבים אחרים, אחרי הסיקור בכלי התקשורת וניסיתי להבין את הגורם לתאונה. בדיווחים אודות חקירת האירוע מוזכר לא אחת המושג כוח ג'י. זה מושג מסובך למדי, וקיים בלבול לגביו בעיתונים ובאתרי אינטרנט. אנסה להסביר בפוסט הזה מהו כוח ג'י וממה הוא נובע.

מקור השם כוח ג'י (g-force) באות הראשונה של המילה gravity (כבידה), אך הוא לא קשור ישירות לכוח המשיכה של כדור הארץ, ואולי כאן מקור הבלבול. הקשר בין כוח ג'י לכבידה עובר דרך תאוצת הכובד (תאוצה היא שינוי מהירות) שמסומנת באות g. גודלה של תאוצת הכובד כמעט קבוע על פני כדור הארץ (9.8 מטר לשנייה בריבוע), ובשימושים רבים היא מהווה יחידת מידה לתאוצה. כך למשל, אם אומרים שהתאוצה של מכונית היא 2g, הכוונה היא שערכה עומד על 19.6 מטר לשנייה בריבוע, כלומר המהירות עולה ב-19.6 מטר לשנייה בכל שנייה שעוברת.

תאוצת הכובד (g) יכולה לסייע גם בהגדרת יחידת מידה לכוח. משקל הוא כוח הכובד שפועל על גוף, וערכו שווה למסת הגוף כפול תאוצת הכובד (mg). באופן הפשוט ביותר ניתן להתייחס לכוח ג'י כיחידת מידה לכוח, שמוגדרת כך שמשקל הגוף שקול לכוח ג'י אחד. לדוגמה, כשאומרים שפועלים 5 כוחות ג'י מתכוונים לומר שעוצמת הכוח היא מסת הגוף כפול 5g (כלומר 5mg).

בדרך כלל, משתמשים במושג כוח ג'י בהקשר של כוח הפועל על אדם שנוסע בכלי תחבורה. הכוח הזה מורכב משני רכיבים: כוח הכובד שכיוונו תמיד כלפי מרכז כדור הארץ וכוח נוסף הנובע מהתאוצה של הכלי עצמו. הכוח השני מיוחד בכך שהוא לא נובע מדחיפה או מפעולה של גוף אחר, לכן ניתן להתייחס אליו כאל כוח מדומה. מקור הכוח המדומה בשינוי המהירות של כלי התחבורה - גופים שנמצאים בתוכו ממשיכים לנוע באותה מהירות יחסית לסביבה שבחוץ גם כאשר הכלי מאיץ או מאט. אולם, זו כבר לא המהירות של כלי התחבורה, ולכן אותם גופים נעים בתוכו כאילו שפועל עליהם כוח בכיוון הפוך לתאוצת הכלי. גודלו של הכוח המדומה הפועל על גוף שנמצא בתוך כלי שווה למסת הגוף כפול התאוצה של הכלי.

לדוגמה, כשרוכב אופניים לוחץ חזק על הבלמים, גופו ממשיך באותה מהירות קדימה בעוד שהאופניים עצרו, ולכן הוא עלול לעוף קדימה. באופן דומה, כאשר כלי רכב מאיץ ממנוחה, חפצים בתוך הרכב עפים אחורה משום שהם עדיין במהירות אפס יחסית לסביבה. דוגמאות נוספות הן הכוח שאנו מרגישים כלפי מטה כשהמעלית מתחילה לנוע מעלה והכוח שאנו מרגישים כלפי מעלה כשהיא עוצרת בסוף העלייה. גם הכוח הצנטריפוגלי הוא דוגמה לכוח מדומה - המכונית מסתובבת במעגל, כלומר היא מאיצה כלפי מרכז המעגל, ואילו הנוסעים "עפים" לצד השני.

המרחב של אדם שנמצא בתוך כלי תחבורה הוא מוגבל - אותו אדם קשור בדרך כלל בחגורות על מנת שלא יעוף לכיוון דפנות הכלי כשהמהירות משתנה. החגורות והכיסא שעוצרים אותו על מנת שלא יתעופף הם אלו שמפעילים עליו כוח בזמן התאוצה. למשל, טייס שנמצא במטוס המאיץ כלפי מעלה בתאוצה של 5g ירגיש 5 כוחות ג'י כלפי מטה כתוצאה מהתאוצה ועוד כוח ג'י אחד בגלל המשקל שלו, ביחד 6 כוחות ג'י. הוא יידחף בכוח רב לכיוון הכיסא, וירגיש את הלחץ שמפעיל עליו הכיסא בחזרה. הוא עצמו ירגיש כבד פי 6 מהרגיל ויתקשה להרים את ידיו. הסכנה הראשונית לגוף אינה נזק מבני, משום שהעצמות יכולות לעמוד בעומס כזה, אלא הכוח שפועל על הדם כלפי מטה. הלב מתקשה להזרים דם למוח והטייס עלול לאבד את ההכרה (מצב שנקרא G-LOC).

חליפות ג'י יכולות לסייע במצב כזה. הן מפעילות לחץ על הרגליים ועל הבטן ודוחפות את הדם חזרה למוח. על ידי שימוש בחליפת ג'י ובשיטות נוספות הנרכשות באימונים יכולים טייסי קרב להגדיל את הסיבולת שלהם, כך שלא יאבדו את ההכרה גם כשפועלים עליהם 9 כוחות ג'י למשך שניות ארוכות. ללא שימוש באמצעים אלה טייס ממוצע יאבד את ההכרה אחרי כחמש שניות תחת 6 כוחות ג'י.

כוח ג'י הכולל שפועל על הטייס מורכב מכוח הכובד שפועל כלפי מטה (המשקל) ומהכוח המדומה הפועל בכיוון הפוך לתאוצת המטוס. כאמור, ערכו של הכוח המדומה תלוי בתאוצה והוא יכול להיות הרבה יותר חזק מכוח הכובד. כשהמטוס מבצע פנייה אופקית חדה פועלים על הטייס כוחות ג'י הצידה, לכיוון השני. כשהמטוס מאיץ חזק כלפי מטה פועלים עליו כוחות ג'י כלפי מעלה והם גורמים לזרימת דם מוגברת למוח, מצב מסוכן לא פחות ממחסור של דם במוח. למעשה, הסיבולת של בני אדם לכוחות ג'י שליליים, שפועלים כלפי מעלה, הרבה יותר נמוכה מהסיבולת לכוחות ג'י חיוביים, עד כדי כך שאין אפשרות לעמוד ב-3 כוחות ג'י כלפי מעלה למשך למעלה משניות ספורות. כשכלי הטיס נמצא בנפילה חופשית, כלומר תאוצת המטוס שווה לתאוצת הכובד, לא פועלים על הטייס כוחות ג'י בכלל. זה בדיוק מה שקורה לאסטרונאוטים שמרחפים בתוך מעבורת החלל, שגם היא נמצאת במצב של נפילה חופשית.

הסיבולת לכוחות ג'י גבוהים משתנה מאדם לאדם, והיא תלויה, כאמור, גם בכיוון פעולת הכוח, באמצעים חיצוניים כמו חליפת ג'י, בשיטות נשימה ותנועה שניתן ללמוד, וגם במשך פעולת הכוח. בשעת התרסקות או עצירה מהירה, ניתן להגיע לכוחות ג'י עצומים שנמשכים חלקיק שנייה. השיא העולמי המדוד - 46.2 כוחות ג'י - הושג לפני למעלה מחמישים שנה בניסוי אמריקאי.




הסרטון מדגים את ההשפעה של כוחות ג'י על נוסע במטוס קרב בעת ביצוע תמרון אימלמן. מגיעים שם בערך לשישה כוחות ג'י. לשם השוואה, במטוס נוסעים לא נחשפים בעת טיסה רגילה ליותר מ-1.3 כוחות ג'י.

לקריאה נוספת - סדרת כתבות בנושא מושג המסה: חלק ראשון, חלק שני

האם שימוש בחמצן טהור מסוכן לגוף?

חוב שאני חייב לשרון בריזינוב, קורא ותיק של "מדע פשוט". שרון שואל:
האם שימוש ממושך ב-100% חמצן מסוכן למערכות הגוף? אם כן למה?
התשובה היא שנשימה של חמצן טהור אינה מסוכנת, ולראיה זה הטיפול המקובל בבתי חולים במקרה של קושי נשימתי חמור. עם זאת, יש כיום ביקורת על השימוש בחמצן טהור כטיפול לבעיות נשימה. התברר במחקר משנת 2007 שבעצם לחמצן טהור עלולה להיות השפעה הפוכה. בדיקת fMRI הראתה שהוא מעורר פעילות יתר במספר חלקים במוח, פעילות שגורמת להיפותלמוס להפריש כמות גדולה של הורמונים לדם. ההורמונים הללו דווקא פוגעים ביכולת הלב להזרים דם לגוף. על כן, החוקרים מציעים שימוש בתערובת של 5% פחמן דו-חמצני ו-95% חמצן.
 
אגב, חמצן עלול להיות מסוכן אם הלחץ שלו גבוה. נשימה של חמצן בלחץ של יותר מ-1.6 אטמוספירות עלולה לגרום למוות. למצב הזה קוראים הרעלת חמצן. הנזק יכול להתבטא במספר אופנים: נזק למערכת העצבים המרכזית, לריאות ולעיניים. האוויר מכיל כ-21% חמצן, כלומר הלחץ החלקי של החמצן הוא כחמישית אטמוספירה, וזה אומר, כצפוי, שהחמצן באוויר אינו מסוכן בכל הנוגע להרעלת חמצן. גם חמצן טהור אינו מסוכן בהיבט זה משום שהוא מכיל חמצן בלחץ של אטמוספירה אחת. לעומת זאת, נשימה ישירות מבלון של חמצן דחוס עלולה להיות קטלנית.
הנושא של הרעלת חמצן נלקח בחשבון, כמובן, בספורט הצלילה. עם הירידה לעומק גדל הלחץ של הגז הנכנס מהבלון לגוף, ולכן לכל סוג של בלון מוגדר עומק צלילה מקסימלי. כך למשל, שימוש בבלון שמכיל חמצן טהור מותר עד לעומק של שישה מטרים בלבד. לעומת זאת, בלון ניטרוקס-36 שמכיל 36% חמצן (מבחינת נפח) והיתר חנקן בטיחותי לשימוש עד לעומק של 29 מטר, משום שבעומק רב יותר הלחץ החלקי של החמצן גדול מ-1.4 אטמוספירות וקיימת סכנה של הרעלת חמצן. מי שרוצה לצלול עמוק יותר צריך להשתמש בתערובת שמכילה פחות חמצן, אבל כעת מתחילה להתעורר בעיה נוספת - הרעלת חנקן. לכן עדיף להשתמש בתערובת אחרת שמכילה הליום במקום חנקן. תערובת זו קרויה טרימיקס אם היא מכילה חמצן, חנקן והליום או הליוקס במקרה שכל החנקן הוחלף בהליום. הורדת כמות החמצן בתערובת מאפשרת ירידה לעומק רב עוד יותר - אפילו יותר מ-100 מטר, אבל כל זה מחייב כמובן אימון מיוחד.

בכל אופן, למי שבריא ולא נמצא כעת בצלילה אין סיבה לנשום אוויר מועשר בחמצן. בהקשר זה, הטרנד החדש של טיפול בחמצן, המוכר גם בשם בר חמצן, הוא בעיני בזבוז כסף, ותו לא. משהו כמו בקבוק אוויר בשקל:

יום שני, 14 בספטמבר 2009

חכמים גם בלילה

אני מנצל את הבלוג לפרסם אירוע נחמד שייערך ביום חמישי הבא (24 בספטמבר) ברחבי הארץ: חכמים גם בלילה.
מדובר באירוע כלל-אירופאי שנמשך ערב שלם (מחמש עד עשר) ובו חלק מהאוניברסיטאות בארץ פותחות את שעריהן ומזמינות את הציבור הרחב לבקר במעבדות ולשמוע הסברים והרצאות בחינם.
גם אני אטול חלק באירוע. זו השנה השלישית ברציפות שאחכה למבקרים במרומי מאיץ החלקיקים המפורסם של מכון ויצמן ושם אסביר קצת על מאיץ החלקיקים של המכון והרבה על מאיץ החלקיקים הענקי בשווייץ - ה-LHC.

 הרצאה שלי לקהל הרחב במאיץ החלקיקים של מכון ויצמן

יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

האם אכילת גיר מעלה את החום?

לא יודע אם זה קשור לפתיחת שנת הלימודים, אבל אתמול קיבלתי במייל שאלה שהחזירה אותי לימי בית הספר:
האם אכילה של גיר יכולה להעלות את החום שלי לכמה שעות?
בעצם, גם בצבא שמעתי שגיר מעלה את טמפרטורת הגוף, אבל לא זכור לי שראיתי מישהו בודק את זה וממש אוכל גיר בשביל להוציא גימלים. אני די משוכנע שזה מיתוס, ולו משום שאני לא רואה סיבה לכך שגיר יעלה את טמפרטורת הגוף. זה נראה לי ממש לא הגיוני. גיר עשוי מקירטון שמכיל סידן או מגבס שמכיל סידן וגפרית. הגוף לא זקוק לכמות גדולה של החומרים הללו, ולכן אכילה של גיר אינה בריאה. מה עוד שבתהליך הייצור של גיר אין הקפדה על ההרכב המדויק, וכמויות קטנות של חומרים נוספים, בחלקם רעילים, עלולות להיכנס לתוך המוצר הסופי. אבל גם אם זה לא בריא, אני לא רואה סיבה לעליית חום, שקשורה בדרך כלל למחלות זיהומיות. אם כבר, הייתי מצפה שאכילת כמות גדולה של גיר בבת אחת תגרום להקאה, ואכילה מתמדת לאורך זמן תגרום להרעלה.

מתברר שבכל זאת יש אנשים שאוכלים גיר, מסיבות אחרות. לתופעה הזו של אכילת חומרים בלתי-אכילים קוראים תסמונת פיקה, והיא עלולה להיות מסוכנת במקרים מסוימים. מדובר בתופעה לא כל כך נדירה, אבל הסיבה המדויקת טרם התגלתה - ייתכן שהיא נובעת ממחסור במינרלים וייתכן שמדובר בהפרעה פסיכולוגית, כלומר צורה של התנהגות כפייתית הנובעת ממחשבות טורדניות. בעבר נטו לחשוב שתסמונת פיקה נובעת רק ממחסור במינרלים, אבל בשנים האחרונות הגישה השתנתה בעקבות מספר מקרים שבהם טיפול בעזרת תרופות פסיכיאטריות בחולי תסמונת פיקה הצליח, כמו במקרה של נערה באתיופיה שנהגה לאכול במשך שנים את קיר ביתה העשוי מבוץ. בעקבות כך, חושבים כיום שלפחות בחלק מהמקרים התסמונת אכן מהווה צורה של הפרעה טורדנית-כפייתית.

דרך אגב, המאכל הלא-אכיל הנפוץ ביותר בקרב הלוקים בתסמונת פיקה הוא אדמה, ונשים בהיריון לוקות בתסמונת יותר ממבוגרים אחרים (בערך אחת מתוך שתים עשרה נשים בהיריון). מעניין מה הסיבה לכך? נקודה מעניינת נוספת היא שאחוז הלוקים בתסמונת פיקה גבוה יותר, ככל הנראה, במדינות לא מפותחות, וזה מצביע דווקא על מחסור במינרלים כסיבה אפשרית.

יום שני, 7 בספטמבר 2009

עוד כמה מילים על שפעת החזירים

כבר כתבתי על שפעת החזירים לפני כארבעה חודשים, ומאז התפרסם הרבה חומר בנושא, אבל התחושה שלי היא שעדיין ידוע מעט על האספקט החשוב ביותר: עד כמה קטלני הזן הזה של השפעת. הרי ייתכן שהמגיפה החדשה מדבקת בדיוק כמו זני שפעת אחרים וגם קטלנית באותה מידה. מה שברור זה שהתקשורת חוגגת. הרי יש לה ביד סיפור חדש, מפחיד ומאיים. האם המידע החשוב מגיע לציבור? האם הציבור יודע מה אנו יודעים ומה אנו לא יודעים על שפעת החזירים? אני לא בטוח. זו לפחות ההתרשמות שלי.

שני ילדי הגדולים עלו לכיתה א' ואנו קיבלנו דף הרגעה מטעם בית הספר שמסביר לנו, ההורים, על המחלה ועל הדרכים למנוע את התפשטותה. אם לסכם את הרשום בדף, כתוב שם בעצם שהתסמינים של שפעת החזירים הם, למרבה הפלא, תסמינים של שפעת, כלומר חום גבוה שמלווה בדרך כלל בשיעול, כאב ראש וכאב שרירים. חוץ מזה, יש שם פירוט על כללי היגיינה שישמרו עלינו מפני הידבקות. אין ספק שהכללים האלו טובים ומועילים, ולא רק נגד שפעת החזירים.

באותו יום ראיתי לראשונה בחיי משהו שנראה לי כחייזר טיפוסי. מקרוב הבנתי שזה אדם כמוני, שבסך הכול חובש מסכה. ניסיתי להתקרב ולומר לו שאני מסופק אם המסכה יכולה לעזור, אבל הוא נמלט משם באלגנטיות. טוב, אני קצת מגזים - המסכה יכולה למנוע מאדם חולה להפיץ את הנגיף של השפעת כשהוא מתעטש או משתעל, אבל קשה לי להאמין שהיא יעילה במניעת כניסת הווירוסים לגוף, במיוחד משום שהם יכולים להתיישב ולהצטבר על המסכה ולהיכנס לגוף מאוחר יותר כשהאדם נוגע בידו במסכה ואחר כך נוגע באוכל, או משהו כזה. מה שברור זה שכמה סוחרים כבר עושים המון כסף מהמסכות האלו.

בערב כבר התחלתי לדאוג באמת. קיבלתי שיחת טלפון מקרוב משפחה. "אנחנו לא נגיע לראש השנה", הוא אמר, "כולנו חולים בשפעת החזירים. מנסים להחזיק מעמד". אמרתי לו שעד אז זה יעבור, והוא ענה: "למען ביטחון ילדיך, עדיף שלא נגיע". שאלתי אותו איך הוא בכלל יודע שזו שפעת החזירים. ברקע נשמעו קולות שיעול או שפשוט הקו היה משובש. השיחה נותקה ותשובה עד היום לא קיבלתי. אני משער שהוא הסתפק בקביעה של רופא ולא נשלח לבצע בדיקת מעבדה. אבחנה של רופא עלולה להיות לא מדויקת במקרה כזה משום שיש הרבה הצטננויות בעלות סימפטומים דומים וזיהוי ודאי של שפעת ללא בדיקת מעבדה אינו אפשרי.

אחד התחומים שמרוויח יותר מכולם הוא שוק בדיקות המעבדה. קיים מגוון גדול של בדיקות מעבדה לשפעת. הן מבוססות בדרך כלל על בדיקת נוזלי חלל הפה והאף. הבדיקות המהירות, שנותנות תשובה תוך 15 דקות, מזהות את האנטיגנים שנמצאים על הנגיפים או את הנוגדנים שהגוף מייצר בתגובה. הבעיה היא שהן לא יודעות להבחין בזן המדויק של השפעת, ובנוסף לכך אחוז השגיאה שלהן גבוה - כ-30% מהחולים בשפעת לא יאובחנו בשיטות אלו. הבדיקות המדויקות נותנות תשובה תוך ימים אחדים. כך למשל, גידול תרבית של וירוסים, אחת השיטות המדויקות ביותר, לוקחת לפחות יומיים.

וכעת גם אני חולה, לדעתי מדובר בהצטננות, אחת מכמה מאות סוגי הצטננויות שמסתובבות בקרב בני אדם, ושבהן אנו נדבקים מספר פעמים בשנה. אני יודע שאבריא מחר. לא בגלל שאני חוזה עתידות, אלא בגלל שאשתי עברה את זה לפני יומיים ואני כבר יודע את מהלך המחלה האופייני. ג'ודי, אגב, נדבקה בעת ביקור בקופת החולים. כעת, מה שנשאר לי לעשות זה לטפל בעצמי עם התרופות הטובות ביותר שיש למקרים כאלו - לנוח כמה שיותר, לשתות הרבה ולכתוב בבלוג.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2009

אנרגיה חלופית לילדים

אנרגיה בתנועה - כתבה שהכנתי עם אשתי ג'ודי על כלי רכב המשתמשים באנרגיה חלופית. פורסם בגיליון 67 של גליליאו צעיר (אוגוסט 2009).

יום שישי, 28 באוגוסט 2009

מטיילת ישראלית חלתה במחלת השינה

השבוע שמענו על ישראלית שחלתה במחלת השינה במהלך טיול בטנזניה. היא נעקצה על ידי זבוב הצה-צה שיכול לשאת בגופו את הטפיל החד-תאי, טריפנוסומה ברוסיאי, הגורם למחלה.

אשתי ג'ודי כתבה אודות המחלה בגיליון 112 (דצמבר 2007) של גליליאו:
להשתיק את הטפיל - מחלת השינה

זבוב צה-צה מוצץ דם. מקור: Hill lab, UCLA

קשה לזהות את מחלת השינה בשלב הראשון שלה, כשהטפיל נמצא בדם, משום שהסימפטומים לא ייחודיים. המחלה מתבטאת בשלב זה בגלים של תסמינים מגוונים, כמו חום גבוה, כאבי ראש וכאבי מפרקים. הגלים, באורך של ימים אחדים כל אחד, קשורים לניסיונות של מערכת החיסון להתמודד עם הטפיל. מערכת החיסון מייצרת נוגדנים שמזהים את הגליקופרוטאינים (חלבונים שאליהם קשורים סוכרים) המרכיבים את השכבה החיצונית של הטפיל, אבל הטפיל משנה את אותם גליקופרוטאינים במהירות ותמיד נשארים פרטים שמערכת החיסון לא הצליחה להשמיד. לסימפטומים אלו קודם סימן אחד נוסף: כיב גדול סביב מקום העקיצה. הכיב הזה, שנרפא בעצמו, הוא בעצם פסולת תאית הנוצרת בעת התרבותו המהירה של הטפיל בשעה שהוא מתיישב בשכבת העור התחתונה.

הנקודה המוזרה בסיפור החדשותי של השבוע היא שלא הייתה תרופה למחלה בארץ. לא מובן לי מדוע לא מחזיקים כמות קטנה של תרופות למחלה המסוכנת הזו שנחשבת לקטלנית ללא טיפול תרופתי. נכון שהמחלה מופיעה רק באפריקה שמדרום לסהרה, אבל הרי ברור שמטיילים, אנשי עסקים או שליחים של ישראל במדינות אפריקה הטרופית עלולים להיעקץ.

בכל אופן, תרופה מתאימה בשם סוראמין (Suramin) אותרה בלונדון והוטסה במהירות לארץ. מדובר בתרופה ישנה מאוד, שפותחה לפני למעלה מ-80 שנה. היא מונעת מגורמי גדילה (חלבונים מסוימים) להיקשר לקולטנים המיועדים להם, וכך נמנעת התרבות הטפיל. נטילת התרופה, שמתאימה לשלב הראשון של המחלה, מלווה בתופעת לוואי.

הסיבה שלא פותחו תרופות מתקדמות יותר, עם פחות תופעות לוואי, קשורה כנראה לתפוצת המחלה: המחלה פוגעת רק במדינות עניות באפריקה ופיתוח תרופות למחלת השינה אינו משתלם מבחינה כלכלית.

המטיילת הישראלית חלתה בזן המזרחי של המחלה, שמתפשט בגוף במהירות רבה יותר. הטיפול בסוראמין מתאים לזן הזה והוא אמור לחסל את הטפיל ולהציל את חייה. בהזדמנות זו אני מאחל לה רפואה שלמה.

אם לא מטפלים במחלת השינה במהירות הטפיל עלול לחדור למערכת העצבים המרכזית. אז מתחיל השלב השני והקשה של המחלה. החולה לוקה בבלבול ובחוסר קואורדינציה, הוא מפתח סימנים של מחלות פסיכיאטריות ולוקה בשינה לא-סדירה המתאפיינת בנדודי שינה בלילה ובישנוניות ביום. כמעט שלא קיימות תרופות מתאימות לשלב השני. התרופה היחידה שהשתמשו בה באופן סדיר עד תחילת העשור הנוכחי היא מלרסופרול (Melarsoprol). זוהי תרופה המכילה ארסן ורעילותה גבוהה - עד 10% מהחולים מתים עקב תופעות הלוואי של התרופה עצמה.

אישה מטפלת בבעלה הלוקה במחלת השינה

למעשה, מאז 1950 פותחה רק תרופה אחת נוספת לשלב השני של מחלת השינה: אפלורניתין (Eflornithine). התרופה הזו פותחה לצורך טיפול בסרטן, ולאחר מכן התגלה במקרה שהיא יכולה לפגוע בזן המערבי של טפיל הטריפנוסומה. התרופה לא הייתה רווחית והחברה הצרפתית סאנופי-אוונטיס (Sanofi-Aventis), בעלת הזכויות, הפסיקה את ייצורה בשנת 1999. בעצם, לא לגמרי הפסיקה את הייצור, אלא נתנה זיכיון לחברה אחרת לייצר מוצר קוסמטי, משחה להרחקת שיער פנים לא-רצוי אצל נשים (VANIQA), המבוסס על אותו חומר כימי פעיל. הדבר נודע ל"רופאים ללא גבולות" ולחץ כבד הופעל על החברה. בסופו של דבר נאלצה חברת התרופות להמשיך לייצר את התרופה, ועל מנת לשקם את תדמיתה היא אף החליטה למכור אותה במחיר מינימלי, ללא רווח, לארגון הבריאות העולמי.

לקריאה נוספת: מאמר עיתונאי מרתק אודות מחלת השינה שזכה בפרס פוליצר